ראשית בכורים (בכורות) קנב

נחשב מום שבגלוי גבי קדשים וא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי חרש לא הוי מום, אמנם דברי הרשב"א אפשר ליישב, דלפי הנראה מדבריו ז"ל שם הוא לא יפרש כפירש"י והתוס' דחוטין החיצוניות והפנימיות קאי על מקום מושב השינים שקורין זנציב"ש בלע"ז רק על השינים עצמן וכן פירש רבינו גרשום לעיל (דל"ה.) ולקמן (דל"ט) עיי"ש, והרמב"ם בפיה"מ דל"ט, הביא ג"ס פירוש זה, ולפי"ז שיניו החיצוניות אפי' נפגמו או נגממו הוי מום משום דזה חשוב גלוי גמור כדמבואר מלשון הרשב"א שכתב אעפ"י שאינו גלוי גמור כשיניו הפנימיות, משמע דהחיצוניות הם גלוי גמור, ואף דלפעמים כשסותם פיו הם מכוסין מ"מ כיון שהם מגולין עפ"י הרוב חשוב גלוי גמור כנ"ל:

אך אכתי פש גבן ליישב הא דחוטין הפנימיות שנעקרו לגמרי הוי מום בבהמות קדשים, אעפ"י שאינו מגולה רק לעתים רחוקות כשהבהמה צועקת ופותחת פיה ביותר, ובזה נראה לי לומר כיון שדרך הבהמה לפתוח פיה ביותר ולצעוק בשעת שחיטה כדמבואר כחולין (ל"ח.) דגועה הרי זה פירכוס, ופירש"י גועה צועקת, [ועי' בתוה"ב להרשב"א בדין זה] מה"ט חשוב מום אף שאינו גלוי לעולם, כיון דגלוי בשעת שחיטה שהיא שעת עבודה, דאז הוא עיקר הקפידא של מומין, דכל שהמום מתגלה בשעת עבודה חשוב גלוי אפי' אם יהי' מכוסה לעולם, דהא התורה אסרה להקריב בע"מ [ואיסור ההקדש הוא ג"כ משום דמקדישו להקרבה או לדמי קרבן כדאיתא בתמורה (כ"ז.)], אך כשהוא פעמים מגולה ופעמים מכוסה ואפשר דאף בשעת ההקרבה יהי' מכוסה בזה אין קפידא, משא"כ אם הוא מום שבשעת עבודה ודאי יהי' מגולה אינו מועיל כלל מה שהוא מכוסה שלא בשעת הקרבה דעיקר קפידת המום הוא משום דמנוולא ומטעם זה אינו פוסל רק מום שבגלוי כפירש"י, כאן ד"ה מום רע עיי"ש, ואין לך ניוול גדול מזה שנראה מומה בשעת ההקרבה:

ויש להביא סעד לסברא זו מש"ס כתובות (ע"ד.) גבי ריח הפה דפוסל בנשים ולא בכהנים משום דאפשר דנקיט פלפלא בפומי' ועביד עבודה עייש"ה, הרי דעיקר הקפידא היא על שעת עבודה, וכמו דאם ניכר, לעולם ובשעת עבודה אינו ניכר כשר, כ"כ להיפוך אם הוא מכוסה לעולם ובשעת עבודה הוא מגולה פוסל, ואף דריח הפה אינו מום רק חולי ובמום אפשר דאף בכה"ג פוסל כדמבואר בריטב"א שם עיי"ש, (וכן מבואר לקמן (מ"ד:

) גבי נכפה אחת לימים, ובפי' רבינו גרשום שם דאפי' בימים שבינתים פסול, ע"כ מום שאני], היינו רק משום דהמום קבוע וניכר בו לעולם, וכיון שהכל יודעין שהוא בע"מ בזיא מילתא אפי' אם אין רואין את המום בחוש הראות בשעת עבודה, כמה שאבאר בחידושי לקמן אי"ה דמום שידוע לכל אעפ"י שאינו נראה חשוב גלוי, אבל להיפוך אם יש בה מום רק שאתה בא להכשירה מפני שאינו בגלוי, בזה ודאי אמרי' דכיון שבשעת הקרבה דוא מגולה פוסל דאין לך ניוול גדול מזה שנראה המום בשעת הקרבה:

וכדמות סברא זו מצינו באבני נזר או"ח סי' תל"ב גבי כל לנאותו אינו חוצץ דלנאותו שייך רק בגלוי כמש"כ התוס' מנחות (ל"ג.) וצפהו זהב במקום הנחת פה לא נחשב בגלוי כיון שבשעת עשיית המצוה הוא מכוסה, ומה בכך שהוא מגולה תמיד הרי עיקר נוי מצוה הוא בשעת עשיית המצוה עיי"ש, וה"ה כאן להיפוך דעיקר קפידת המום הוא בשעת הקרבה, וכיון דאז הוא מגולה דנין עליו דין מום שבגלוי *):

ולפי"ז מיושב הכל בטו"ט דבעבד חשוב גלוי אף אם אינו מגולה לעולם כדמוכח משן דעבד יוצא לחירות אף בשיניים הפנימיות שאינן מגולות לעולם, ומה"ט אף בחרשו יוצא, וגבי מומי כהנים וקדשים בעי' שיהי' מגולה לעולם או לכה"פ עפ"י הרוב כמו שבר יד ועור שאינו רואה, רק דבבהמה פוסל אף חוטין החיצוניות שנעקרו לגמרי משום דנראין בשעת הקרבה:

ואכתי קשה לפי המבואר ברשב"א דשינים החיצוניות חשיבי גלוי גמור אמאי אינם פוסלין באדם משום מום רק משום מראית העין, אך בזה י"ל כמש"כ באבני נזר או"ח סי' קל"א כיון דבזקנותו שיניו נופלות וזקן באדם כשר לעבודה הרי דהוי אדם שלם אף בלא שינים משא"כ בבהמה דזקן פסול אמרי' דבלא שינים חשובה חסרה, דגבי בהמה גופה היא עייש"ה, ואין להקשות א"כ דבאדם שן לאו גופו הוא אמאי עבד יוצא בו לחירות, הא ליתא, דעבד לענין זה נחשב כבהמה כיון דעומד למלאכה, וכשאין לו שינים ואינו יכול לאכול הוא מכחיש ואינו יכול לעבוד כ"כ, הילכך כגופו נחשב, ואולי זהו כוונת הריטב"א קדושין שם שכתב דשן הוי מום בעבד משום שמתבטל ממלאכתו:

אמנם כל זה אתי שפיר בביאור דברי הרשב"א משום דהוא מצי לפרש דחוטין היינו שיניו כדברי ר"ג והרמב"ם בפיה"מ הנ"ל, אבל התוס' שמפרשים חוטין זנציב"ש שהוא מקום מושב השינים ושינים עצמן לא הוי מום כלל בבהמה הדרא קו' לדוכתא הא שיני' החיצוניות הם בגלוי, ואף הפנימיות הא כיון דלכי פעי מיחזי הוי בגלוי כדאמרי' לענין חוטין ומ"ש שינים מחוטין, וראיתי בפי' הראב"ד על התוס' פ' אמור פ"ו שהביא בשם הערוך דחוטין היינו שיניו, והק' עליו הרבה ומסיק כי *) הגה"ה הנה חכם אחד הק' לי ע"ד האבני נזר הנ"ל מהכ"מ פ"א מה' תפילין שהביא בשם הר"ן מגילה דהטעם שמזוזה צריכה שירטוט משום דנבדקת אחת לשבע שנים ואז הוא מגולה, הרי דאף דאז אינו זמן קיום המצוה מ"מ שייך ואנוהו, וה"ה לשופר דאף דבשעת התקיעה הוא מכוסה מ"מ כיון דשלא בשעת תקיעה הוא מגולה ונראה הנוי שייך ואנוהו, ולפענ"ד לק"מ דלעולם שלא בשעת קיום המצוה לא שייך ואנוהו, ובדיקת מזוזה שאני כיון דהבדיקה הוא צורך הקביעה נחשב גם אז קיום המצוה, ועוד יש לחלק בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה, דתשמישי מצוה אין עליהם קדושה רק בשעת קיום המצוה כמש"כ הרמב"ן במלחמות פ' ב"מ, הילכך אין עליהם שם חפץ מצוה רק בשעת קיום המצוה, ואף דק ומ"ל לכולי' יומא אתקצאי היינו רק היכא דאיכא הזמנה, אבל בלא"ה לא נתקצה רק לשעת קיום המצוה [ועי' ב"ח ודרישה וט"ז אי"ח סי' כ"א] ועוד דחלות הקדושה על החפץ אינה מעכבת ויוצא בה י"ח אף באופן שלא נתקדש, כמבואר ברשב"א ביצה (ד"ל:

) עיי"ש, וא"כ גבי שופר ליכא למימר דשייך בו ואנוהו בשעה שאינו תוקע בו דאז אין עליו שם חפץ של מצוה כלל, משא"כ במזוזה שהיא תשמישי קדושה שייך בה ואנוהו אף שלא בשעת קיום המצוה, וא"ת א"כ גם בתפילין אמאי לא שייך ואנוהו הא בשעת הכתיבה הם מגולין, זה אינו דאז אכתי אין שם חפץ מצוה עליו עד שיניחם לתוך הבתים ואז הם מכוסין, ע"כ הגה"ה: