ראשית בכורים (בכורות) קנא

דנגיעת רחם מקדש אי לא תחול עליו הקדושה בשעת נגיעה שוב א"א שתחול אח"כ דאז ליתא לנגיעה] אתי שפיר דאי אפשר בענין אחר, אבל לרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש דלדידי' אינו מוכרח שתחול הקדושה תיכף בשעת נגיעת רחם הרי הי' אפשר שתחול עליו הקדושה בפועל כשנעשה בן שמונה ויצא מכלל מחו"ז ועי' בדברינו לעיל (די"ד.) ברש"י ד"ה חוץ שבארתי הא דבכור קדוש במומו קדוה"ג, והתירוץ דשם לא שייך גבי מחו"ז עייש"ה] אך לפי הנ"ל ניחא דהא דאסור להקדיש מחוסר זמן זהו רק היכא דהקדושה היא הכנה והזמנה להקרבה, דבזה כשם שאסור להקריב מחו"ז כן אסור להקדישו וכדמבואר בשיטמ"ק זבחים (י"ב.) עיי"ש משא"כ גבי בכור דהקדושה אינה הכנה להקרבה אלא דהוי מידי לגרמי' שהתורה הקדישה כל פטר רחם אפי' בדבר שאינו ראוי להקרבה, בזה לא שייך איסור מחו"ז כלל, ועי' ריט"א ריש מכלתין שכתב בטעם דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה דהא דבכור קדוש מאליו זהו רק כשהבעלים ראויין להקדישו, ובחידושי לעיל הקשיתי הא בלא"ה אין הבעלים ראויין להקדישו בשעה שנולד מטעם מחו"ז, אך כעת אני רואה דלא קשה מידי דלא שייך בזה איסור מחו"ז כנ"ל [ועי' מש"כ בזה בהשמטה לדף ג':

בס"ד] וזהו מש"כ הרמב"ן דבכור חובת הגוף היא כפדיון הבן ופטר חמור ופשיטא דנוהג לעולם, פירוש, כיון דקדושתו אינה מפאת ההקרבה אין נ"מ בין זמן הבית לשלא בזה"ב כנ"ל:

ואם כנים הדברים יש ליתן טעם לשבח בהא דבכור מצוה להקדישו כדילפי' בערכין (כ"ט.) מדכתיב הזכר תקדיש, ולכאורה בלתי מובן מה תועלת יש בקדושה זו הרי קדוש ועומד הוא ושרגא בטיהרא מאי אהני, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דהקדושה שיש עליו מרחם אינה הזמנה להקרבה, הילכך מצוה לכתחילה להזמינו להקרבה כמו כל הקרבנות, ואף דהזמנה זו אינה מעכבת מ"מ יש בזה ענין מצוה מן המובחר, ועי' נדרים (י"ג.) דפליגי אי מתפיס בבכור הוי מתפיס בדבר הנדור דאף דקדוש מאליו מ"מ מצוה להקדישו, משמע דהקדושה שהבעלים מקדישים אותו הועילה להוסיף בו קדושה באיזה צד [ואינה מצוה מצד האדם בלבד] דאל"כ לא הי' שייך בזה ענין התפסה כלל, ולפי הנ"ל ניחא דהועילה להוסיף בו צד מקודש שנעשה מוכן להקרבה:

ויש להסתפק בהא דבכור מצוה להקדישו אי שרי להקדישו תוך שמונה, מי אמרי' כיון דקדושה זו היא ענין הזמנה להקרבה יש בה משום איסור מקדיש מחו"ז כמו בכל קרבנות דעלמא, או דילמא כיון שאינה מוכרחת להקרבה לית לן בה וצ"ע בזה:

פרק שישי (שם) תוד"ה מה הפרט וכו' וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך השיני נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור, ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו [אולי צ"ל כהות] מחמת זקנה עכ"ל, הנה לפי הנראה התוס' מפרשים הא דחוטין החיצוניות שנפגמו ושנגממו לא קאי על השינים רק על מקום מושב השינים (וכן כתב הסמ"ג הובא בכ"מ פ"ב מאיסורי מזבח ה"ג] שקורין זנציב"ש בלע"ז כדמבואר בתוס' ע"ז (כ"ח.) וכפירש"י כאן, ולפי"ז שינים אין פוסלין בבהמה כלל ובאדם פוסלין רק משום מראית העין, וע"ז הקשו הא בעבד בעי' ג"כ מום שבגלוי ואפי"ה יוצא בשן, ותירצו כיון דדרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי דומיא דפסח ועור, וחזרו וכתבו דע"כ צריך טעם אחר דהא עיניו נמי כהות מחמת זקנה ואפ"ה הוי מום, ואף דעיניו אינן נופלות מחמת זקנה רק דכהות, ע"כ ס"ל לתוס' דעור משמע ג"כ מי שאינו רואה בעיניו אף שיש לו עינים, וזה אירע לפעמים מחמת זקנה, ואף דמי שיש לו עינים ואינו רואה בהם הוי מום שבסתר, צריך לומר כיון דניכר ממלאכתו חשוב כמום שבגלוי כדאמרי' לקמן (ד"מ.) גבי נשבר עצם ידו, וכדמבואר ברמב"ם פ"ז מביאת מקדש ה"ה דמי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת אעפ"י שאינו נראה בהם שינוי כלל חשוב מום עיי"ש, ועפי"ז חזרו והקשו מחרש דחשוב מום גבי עבד, וגבי מומי כהנים וקדשים לא נחשב מום, כלומר דלפי"מ דתפסו דניכר ממלאכתו חשוב גלוי הא גבי חרש ניכר ממלאכתו כמ"ש התוס' ב"ק (צ"ח.), ועי' שיטמ"ק שם בשם תוספות שאנן שנסתפקו בזה אם גם במומי כהנים וקדשים אמרי' כן:

ותירצו בתוס' וי"ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשוב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו עכ"ל:

ואולי י"ל בכוונת דבריהם ז"ל דכל היכא דבעי' מום שבגלוי צריך שיהי' מגולה לעולם או שיהי' עכ"פ מגולה עפ"י רוב הילכך חרש לא חשוב מום בקדשים דאינו ניכר עפ"י הרוב דהא כשהוא בפני עצמו אינו ניכר כלל רק כשהוא מדבר עם הבריות, והא דאמרי' לקמן (ד"מ.) גבי שבר יד דכיון שניכר ממלאכתו חשוב מום התם היינו טעמא משום דניכר עפ"י רוב, ולפי"ז מדוקדק מה שפירש"י שם והילוך של רגל זהו מלאכתו, כלומר דניכר מחמת מלאכה אין לפרש בשעה שהוא עושה מלאכה דמחמת זה לא הי' נחשב בגלוי כיון דזהו רק לפעמים, אך כיון שהילוך הרגל זהו מלאכתו חשוב גלוי דאף שאינו ניכר בשעה שעומדת על מקום אחד כיון שניכר בשעת הילוכה, ועפ"י הרוב היא מהלכת ומתנועעת חשוב גלוי, וה"ה עור שאינו רואה נחשב ניכר עפ"י הרוב דבשעת הילוכה ניכר שאינה רואה ולא דמיא לחרש שאינו ניכר עפ"י הרוב רק לעתים רחוקים, והא דבעבד חרשו נחשב מום, הוא מדגלי רחמנא התם דיוצא בשן, ושן ג"כ גלוי רק לפעמים כדאמרי' בב"ק (ד"ג:

) וברש"י שם דשן פעמים מגולה ופעמים מכוסה, א"כ גם חרשו חשוב מום אף דניכר רק לפעמים דלא גרע משן:

נמצא לפי"ז דאף דבשניהם בעי' בגלוי מ"מ יש חילוק בין גלוי דקדשים לגלוי דעבד דגבי קדשים בעי' שיהי' מגולה תמיד או לכה"פ עפ"י הרוב, אבל גבי עבד אף אם לפעמים מגולה חשוב מום שבגלוי, הרי נתברר לנו דיש טעם אחר לחלק בין עור לשן [כמש"כ התוס' דצריך טעם אחר לחלק] וחילוק זה מבואר ברשב"א קדושין (כ"ד:

) שהק' קו' התוס' אמאי חרש לא נחשב מום בקדשים, ותי' בזה"ל וי"ל דאינן שוין דהא עבד יוצא בהפלת שן אעפ"י שאינה גלוי' לגמרי בשיניו הפנימיות והתם בעי מום גלוי לגמרי והיינו טעמא דבעי' דומיא דפסח ועור דהוי גלוי גמור, והכא דומיא דשן שאינו גלוי גמור הילכך אפי' חרשות מוציאה עכ"ל עייש"ה, הרי דמה שן שאינו גלוי גמור לחרש, ומובן עפ"י הנ"ל:

אך אכתי עומד לנגדי הא דאמרי' בגמ' לעיל (ל"ה.) דהא דחוטין הפנימיות שנעקרו הוי מום הוא משום דכי פעי מחזי, ופירש"י פעי צועק ופותח פיו הרבה