ראשית בכורים (בכורות) קנ

וטעם קנס שייך דהא גרם לבטל איסור לכתחילה עיי"ש, ויש להעיר למל"ל דהקנס הוא משום דגרם לבטל איסור בידים, דלרוב הפוסקים אינו אלא מדרבנן, [וגם יש להסתפק טובא אם במבטל איסור לכתחילה גרמא אסור, וממה שהתיר הט"ז לבטל חמץ לפני הפסח כדי לאוכלו בפסח נראה דס"ל דגרמא שרי, ואף שרוב הפוסקים לא ס"ל כן עי' בקו"א להרב סי' תמ"ב מ"מ כאן שאינו מתכוון כלל לבטל אפשר דכ"ע מודו], ואמאי לא קאמר דהקנס הוא משום דעבר אלפ"ע לת"מ, ואף דהלוקח לא אכלו באיסור, מ"מ המוכר נתן מכשול לפניו שמכר לו בחזקת היתר וקרוב הי' הדבר שיאכלנו בלי תערובות, ואולי ס"ל דאלפ"ע לת"מ אינו עובר רק אם חברו עשה האיסור בפועל, אבל אם נתן לפניו המכשול והוא לא עבר מחמת איזה סיבה שיהי', אין הנותן עובר אלפ"ע, והוי רק שמתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה, אך כיון דעכ"פ איסור דרבנן איכא יש לקנסו גם מטעם זה:

ועוד דיש כאן איסור סחורה במאכלות אסורות לדעת הב"ח סי' קי"ז דאפי' בנזדמנו רשאי רק למכור לנכרי ולא לישראל, ואיסור זה הוי מה"ת לדעת רוב הפוסקים:

וראיתי בריט"א הביא דברי השיטמ"ק בשם תוס' חיצוניות דהא דנבלות וטרפות לרשב"א נפשו קצה היינו רק בנבלה שמתה מאלי' שמאוסה בעצם וכן בטרפה כה"ג אבל בנתנבלה בשחיטה לא שייך נפשו קצה, ויי"נ ממש שנתנסך לפני ע"ז הוי מאוס בעצם עיי"ש, וכן משמע מדברי התוס' כאן ד"ה ויי"נ בתירוץ הא' שכתבו אע"ג דבהוריות קאמר דסתמא הוי אפיקורס ביי"נ כמו בנבלות מ"מ לא חשוב נפשו קצה בו עיי"ש, הרי דיי"נ דקאמר הכא מיירי ביי"נ ממש ולא בסתם יינם שאינו אלא מדרבנן דא"כ לא הוי מקשי מידי, אע"כ דאף יי"נ דאורייתא לא חשיב לרשב"א נפשו קצה, דאף דודאי פוגם במעלת האדם מ"מ לא מאיס בעצם רק מחמת האיסור, רק דיש חילוק בין פי' התוס' לפי' התוס' חיצוניות, דהתוס' חיצוניות ס"ל דיי"נ שנתנסך לפני ע"ז חשוב מאוס בעצם, והתוס' לפי הנראה לא ס"ל כן אלא דאף שאינו מאוס בעצם חשוב אפיקורס משום דפקר טפי כמש"כ התוס' הרא"ש בהוריות (י"א.) שם עיי"ש:

והא דלהתוס' חיצוניות נחשב יי"נ מאוס בעצם אף דליכא חסרון בגוף היין רק האיסור שנעשה בו, יש להבין קצת עפי"ד הרב בתניא פי"ט דכל נפש ישראלי מפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עכו"ם ח"ו וכו' עיי"ש הרי דטומאת עכו"ם חשוב כמו טבעיית אצל כל איש מישראל, וא"כ יי"נ נחשב מיאוס בעצם אצל כל איש מישראל ועי' בס' באר שבע שם שהניח הדבר בצ"ע, ולפי"ד התוס' הרא"ש ותוס' חיצוניות הנ"ל אתי שפיר:

והנה עמש״פ הרמב"ם ובשו"ע דאם מכר לו איסור דרבנן אינו מחזיר לו את הדמים, כתב הש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז טעם מחודש דרבנן לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ובנוגע לענין ממון אוקמוה אדין תורה, ולפי"ז א"ש מה שתלה הה"מ דין זה בדין סחורה במאכלות אסורות דמותר באיסור דרבנן דגם שם הטעם משום דבנוגע לענין ממון לא העמידו חז"ל דבריהם עכתו"ד ז"ל עיי"ש:

ולכאורה קשה הרי לא מצינו שיתירו איסור דרבנן במקום פסידא, ובשבת אפי' שבות דשבות אסור במקום פסידא כמש"כ הריב"ש סי' שפ"ז, ודוקא גבי צינור שעלו בו קשקשים התירו בש"ס כתובות (ד"ס.) משום דלכאח"י קיל משאר איסורין, וגם דשם חששו שלא יבוא לתקן בידים כמש"כ המ"א סי' ש"ז ס"ק ז', והרדב"ז בתשו' כ' דאף על איסור דרבנן חייב לאבד כל מאודו, [וראיתי בריט"א שהק' על הש"ך מהא דהמקדש אשה באיסורי דרבנן אינה מקודשת הרי דאף לענין ממון העמידו דבריהם, וכן מכ"ד באיה"נ דרבנן, ולפענ"ד פשוט דמאיה"נ לק"מ, דכשגזרו חכמים איסור הנאה הרי תחילת הגזירה הי' על הממון דבאיה"נ אין לו דין ממון, והש"ך לא קאמר רק דהיכא דגזרו איסור אכילה דגוף האיסור אינו נוגע לממון כלל, בזה אמרי' דאם לפעמים יוצמח מזה הפקעת ממון לא העמידו דבריהם):

אך באמת לק"מ דלדבר זה שקבעו חכמים האיסור ודאי אלים כשל תורה, כגון אם אסרו חכמים לאכול דבר זה חייב לאבד כל מאודו כדי שלא לאכול ולעבור על דבריהם, וכן לענין שבת שאסרו חכמים לעשות אף במקום פסידא אסור לעשות, והש"ך לא קאמר רק כשקבעו חכמים האיסור על אכילה ונצמח מזה נ"מ לענין ממון לא העמידו דבריהם, כגון גבי סחורה במ"א מדרבנן דכשאסרו חכמים דבר זה באכילה מותר לסחור בו, דבזה אינו עובר על גוף האיסור שקבעו חכמים, ואי משום דכיון שנעשה דבר האסור הרי אסור לעשות סחורה במ"א, ע"ז אמרי' דחכמים כשקבעו האיסור לענין אכילה לא הקפידו רק ע"ז ולא על דברים הנוגעין בממון המסתעפים מזה, אבל לפגוע בגוף האיסור של דבריהם ודאי אינו רשאי אף במקום פסידא, וז"פ וברור:

והנה ח"א העירני דנ"מ לענין הא דקימ"ל ביו"ד סי' ט"ז דהמוכר אותו ואת בנו ביום אחד הלוקח תחילה הוא ישחוט דזכות השחיטה שייך לו, ואם יהי' כה"ג באותו ואת בנו דרבנן כגון בב"פ השני יכול לשחוט דלא העמידו דבריהם לענין ממון עכ"ד, ולפענ"ד הא ליתא דמ"מ כיון דהראשון קנה ע"ד שיהי' רשאי לשחוט היום ואם ישחוט השני הראשון לא יהי' רשאי לשחוט חשוב מקח טעות אצלו יהי' מאיזה טעם שיהי' וכמש"כ הש"ך סי' ש"ו ס"ק ט' עייש"ה, ודין זה ממקומו הוא מוכרע דהא כתב הרמב"ם כאן ואף באיסור דרבנן אם הי' הפירות קיימין מחזיר הדמים ונוטל הפירות הרי דחשוב מקח טעות מחמת האיסור דרבנן:

ברמב״ן סוף פרקין כתב בזה"ל, אי נמי כיון דמעשר ליתא אלא דקרב שלמים בזמן דאיכא בית אין בזמן דליכא בית לא הילכך איצטרך תנא למתניא הכי אלא בכור פשיטא דהא בפטר רחם תלי רחמנא וחיבת הגוף הוא ומת"כ הנוהגות בכל מקום הוא כפדיון הבן ופטר חמור הילכך לא צריך למתניא עכ"ל עיי"ש וצריך להבין במה נחשב בכור חובת הגוף טפי ממעשר:

ולפי הנראה החילוק הוא דבמעשר בהמה החיוב להקדישו הוא מפאת ההקרבה דמפני שמחויב להקריבו מוכרח להקדישו תחילה כמו כל הקרבנות משא"כ בבכור דקדושתו אינה צורך הקרבה, רק הקדושה מוכרחת מצד עצמה מדכתיב קדש לי כל בכור כמו בכור אדם ופטר חמור, וחיוב ההקרבה נובע מפאת הקדושה דכיון שהיא קדוש קדוה"ג וחזי להקריבו מחויבין להקריבו, וקצת סיוע לזה מהא דהקדושה חלה על הבכור ביציאת רובו אף דאז עודנו מחוסר זמן, ולכאורה כיון דאסרה תורה להקדיש מחו"ז הי' בדין שאף קדושה מן השמים לא תחול עליו ובשלמא לרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש [ובארתי בחידושי לעיל (די"ד.) דטעמו כיון