ראשית בכורים (בכורות) קמט

שוגג ונהנה מאכילתו איך יתכן לומר שבטלה הנאתו למפרע במה שנודע לו אח"כ:

שוב נתתי אל לבי דיש להצדיק את הצדיק דמעיקרא דהנה בברכת המזון החיוב הוא על הנאת מעיו, תדע דאם נתעכל המזון פטור מלברך משום דאין חיוב לברך על השביעה שכבר עברה [ועי' אגלי טל מלאכת טוחן אות ס"ב] וכיון שהחיוב הוא מחמת הנאה של עכשיו, ועכשיו הוא מצטער מהאיסור גם בזה הצער מבטל ההנאה, ונחשב כאילו נתעכל המזון שפטור מלברך:

אך לכאורה יש לשדות בה נרגא דהנה בשבת (ע"א:

) מוקמינן אליבא דר"ל הא דאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור דסיפא איירי במין אחד וב' תמחויין וקמ"ל דתמחויין מחלקין, ורישא מיירי במין אחד ותמחוי אחד רק שהי' ידיעה בינתים וקמ"ל דאין ידיעה לח"ש עיי"ש, והנה ב' חצאי שיעור אלו ע"כ אכל בכדי אכילת פרס, דאל"כ בלא"ה אין מצטרפין, ובכאכ"פ הרי הוי תוך שיעור עיכול, וא"כ ר"ל לשיטתו דאזיל בתר הנאת מעיו, אמאי מחייב כשאכל ב' חצאי שיעור כשהי' ידיעה בינתים, נהי דאין ידיעה לח"ש, מ"מ הא כשנודע לו בתוך שיעור עיכול מהחצי שיעור הראשון הרי הוא מצטער מהאיסור והצער מבטל הנאת מעיו של עכשו ובזה נתבטלה אכילת ח"ש הראשון, וא"כ האיך חזי להצטרף עם ח"ש השני הלא הראשון כבר נעשה היתר, אע"כ דליתא לסברא זו:

שוב התבוננתי דדיחוי זה חוזר ונראה, דר"ל לשיטתו הא ס"ל ח"ש מותר מן התורה, ובאיסור דרבנן לא שייך לומר שהצער מבטל ההנאה, דהא באיד"ר קימ"ל דמנכה לו מה שאכל, כמש"פ, הרמב"ם בפט"ז מה' מכירה ובחו"מ סי' רל"ד, וע"כ דאיסור דרבנן חשוב הנאה [וכמש"כ הנה"מ שם דאיד"ר בשוגג לא נחשב איסור] וא"כ אתי שפיר הא דמצטרפין דלא נתבטלה הנאתו במה שנודע בינתים (ועי' בהה"מ שם כתב שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם שמחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן, ואם כנים דברי בזה הרי מדברי הש"ס הנ"ל מקור לדברים אלו, דאל"כ איך חייב אליבא דר"ל כשהיתה ידיעה בינתים]:

וחוץ מזה י"ל דמש"ס שבת הנ"ל בלא"ה לא קשיא דר"ל משם בר תוטני קאמר לה ואפשר דלי' לא ס"ל, ויש קצת הכרח לזה דהא דאמרי' דקמ"ל דאין ידיעה לח"ש לא אפשר לאוקמי אליבא דר"ל, דלדידי' גם זה מילתא דפשיטא, דעיקר הרבותא של אין ידיעה לח"ש משום דסד"א דידיעת חטא מחלקת קמ"ל דידיעת חטאת בעי' ולא סגי בידיעת חטא, כדמבואר בתוס' שבת (ק"ה.) ד"ה ר"ג, וכל זה להסוברים ח"ש אסור מה"ת, אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת לא ידיעת חטאת איכא ולא ידיעת חטא איכא ופשיטא דאין ידיעה מחלקת [ודמיא להא דכריתות (י"ג.) אכל פחות מכשיעור ירד וטבל עלה והשלימו מצטרף והטעם דבטומאה לא שייך ענין ח"ש ולא הועילה הטבילה כלום, ואף דשם (די"ח:

) אמרי' כעין זה גם לענין איסור מעילה דיוהכ"פ אינו מכפר על ח"ש, ושם קאי אף אליבא דריו"ח דח"ש אסור מה"ת, י"ל עפי"ד הרשב"א גיטין (י"ב.) דבמעילה אין ח"ש אסור מה"ת עיי"ש, ובחידושי שם בארתי הטעם בס"ד, וכיון דמה"ת ליכא שום איסור אין יוהכ"פ מכפר לענין שלא יועיל צירוף דמה"ת עדיין לא הי' צריך כפרה, וה"ה לר"ל בכל איסורין, ועי' מלמ"ל פ"ג מה' שגגות שכתב דסוגית הגמ' בכריתות הנ"ל היא פלא, ולפי"ד הרשב"א הנ"ל מובן היטב דרק בזה לא שייך כפרה בח"ש ואכמ"ל בזה] אע"כ דר"ל לא קאמר לה אליבא דנפשי', ועכ"פ דברי הט"ז מיושבין בטו"ט *):

עי' בנתיבות סי' רל"ד שיש נ"מ בין ב' טעמים אלו כגון אם הלוקח עירבם במאכלי היתר באופן שנתבטלו בס' דמטעם נפשו קצה לא שייך דבהיתר אכל, *) הגה"ה ראיתי להגרעק"א בתוספותיו פ"ב דפסחים במתני' דהאוכל תרומת חמץ הביא בשם בנו דמש"פ הרמב"ם בפ"י מה' תרומות דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה פטור מחומש הוא ג"כ משום שנפשו של אדם חותה במ"א ולא נחשב אכילה אצלו עיי"ש, והדברים כפשוטן בלתי מובנים לפי קט שכלי דא"כ בכל זר שאכל תרומה אף אם אינו נזיר נימא כן דלא חשוב אכילה אצלו כשיודע לו אח"כ, ואינו צריך כפרה:

ואולי כוונתו דהיכא דליכא רק איסור תרומה בלבד חייב חומש לכפרה דבהכי חייבי' רחמנא, אבל כשנתוסף לזה עוד איסור נזיר דאף בלעדי איסור תרומה הי' חותה מזה שוב לא חשוב אכילה והנאה [וקצת משמע כן בדברי הרדב"ז שם שהקשה מהא דהאוכל תרומה ביוהכ"פ משלם חומש, ותירץ דאכילת יוהכ"פ חשיבא אכילה להתחייב עלי' קרבן אבל נזיר השותה לא חשיבא אכילה כיון שאינו מתחייב עלי' כלום עכתו"ד ז"ל עייש"ה, ולפי הנראה כוונתו ז"ל דביוהכ"פ מיגו דחשוב אכילה להתחייב עלי' קרבן חשיבא ג"כ להתחייב עלי' חומש משום תרומה, משא"כ בנזיר דמשום נזירות אין חייב כלום לא שייך מיגו] אמנם הוא פירוש רחוק לפענ"ד הקלושה:

ובנוגע לדברי הרמב"ם הנ"ל י"ל עפימש"כ באבני נזר או"ח סי' תקל"ה שאין זר חייב על אכילת תרומה אלא באכילה שבכהן כיוצא בה הוי מצוה ועבודה, אבל אם אכל באופן שאם הי' כהן לא הי' מקיים מצוה אינו חייב עיי"ש באריכות, והנה כהן שהי' נזיר אם הי' שותה יין של תרומה לא הי' מקיים מצוה דהא הוי מצהב"ע, ואפי' להסוברים דמצהב"ע רק מדרבנן פסולה מ"מ אפשר דגבי תרומה לא נחשב עבודה דהא דאמרי' דמצהב"ע יצא היינו רק דיצא י"ח אבל מ"מ אינו מרוצה לפני קונו ואין לו נחת רוח בעבודתו וא"כ אינו נחשב עבודה והא דמחייב באוכל תרומה ביוהכ"פ יהי' מוכרח ליישב כמש"כ הרדב"ז הנ"ל:

ועוד י"ל כיון דדרשינן בריש נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות הרי מפורש בתורה שלא ישתה יין מצוה ומחמת זה נעקרה המצוה לגמרי, וכיון דכהן שהוא נזיר אינו מקיים מצוה בשתיית יין של תרומה, זר נזיר אינו חייב עלי', ולא דמי לזר שאכל תרומה ביוהכ"פ דהתם הוי רק מצהב"ע משא"כ גבי נזיר שאינו מצוה כלל כיון דגלי רחמנא דנזיר אסור ביין מצוה ומה דלא מוקמי הא דש"ס נזיר שם לאסור יין מצוה כיין רשות על, מצות שתיית יין של תרומה י"ל משום דזהו מילתא דפשיטא דאכילת תרומה לא הוי מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא אלא המצוה היא שהתרומה תאכל כנודע, וא"כ לא איצטרך קרא לזה, ומוקמינן קרא לאומר שבועה שאשתה, אך עכ"פ כיון שמפורש בתורה לאסור יין מצוה נעקרה המצוה לגמרי:

אך יש לחלק קצת דבאבני נזר שם לא קאמר רק היכא דהשינוי היא בהתרומה, משא"כ הכא דהשינוי הוא בהאדם שהוא נזיר ואכמ"ל ע"כ הגה"ה: