ראשית בכורים (בכורות) יד

בפועל, ועי' רשב"א עירובין (ד"נ.) וקדושין (נ"א) מש"כ בשם הראב"ד בהא דתודה ליתא לחצאין שאם הכניס שמונים ואמר ליקדשו פלגא פלגא דכולהו לא מהני משום דכתיב אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס ואלו כולן פרוסות נינהו דהא חציין חולין עייש"ה, ושם דמיא לנידון דכאן דחלק של חולין מזיק לקדושת התודה ע"כ נחשב כאילו נפרס בפועל ממש) *):

יש להעיר איך יכול לומר לו שקיל אזנך וזיל כיון שהקנה להנכרי האוזן בקנין גמור מסתמא הקנה לו אף זכות הגידול שיהי' מחובר להבהמה ויגדל עמה עד שימכור הבהמה ויקח הנכרי שיווי האוזן או עד שישחטנו ויתלוש את האוזן לאכלה דבודאי לא הי' דעת הנכרי בשעת הקנין לתלוש האוזן תיכף כשנולד, דמה שוה אוזן של ולד בן יומא, ומה גם שאסור גם להנכרי משום אבמה"ח אם יתלשנו מחיים ומסתמא קנה ע"ד שיניחנו לגדל [ועי' פסחים (פ"ט:

) ורמ"א חו"מ סי' קע"ו ס"י בני חבורה האוכלין יחד ואחד אוכל הרבה יכולין אחרים לסלקו, אבל בלא שום טעם אין שותף יכול לסלק את חבירו]:

ואולי י"ל כיון דהנכרי אין לו קנין הגוף רק בגוף האוזן, וזכות הגידול אינו אלא ענין שיעבוד, הא קימ"ל הקדש מוציא מידי שיעבוד, וכיון דבעצם הקדושה צריכה לחול, אלא דהאוזן השייך להנכרי מעכב, וכיון שאם תחול הקדושה שוב לא יהי' עיכוב שיוכל לומר שקיל אזנך וזיל ע"כ חלה הקדושה:

ועוד י"ל דאפי' אי מצד דיני ממונות לא יוכל לומר לו שקיל וזיל. מ"מ אינו מעכב קדושת בכור בע"מ, ופי' שקיל וזיל אין הכוונה שיעשה כן ממש אלא שמחמת זה אינו מעכב חלות הקדושה:

והא דקשה לכאורה האיך תחול הקדושה והרי האוזן חוצץ, עי' מש"כ לקמן (ד"ט.) בביאור ד' התוס' שם דאפי' אי בעי' נגיעה ממש וכל היכא דבעי' נגיעה ממש אף מב"מ חוצץ, מ"מ אם נוגע ברובו שוב אמרי' על המיעוט מב"מ אינו חוצץ, ואפי' אם נימא דלענין מב"מ א"ח משגיחינן על האיכות כמו לענין ביטול, וא"כ כאן שהאוזן אינו קדוש ואינו ראוי לקדושת בכורה מפאת היותו של נכרי לכאורה הי' בדין שיחצץ, אך אפשר כיון דהוא גוף אחד ממש עם כל הבהמה אינו חוצץ כלל ועדיף ממב"מ, עי' זבחים (י"ט.) הכניס ידו לתוך חיקו מהו, ועי' יבמות (ע"ח:

) שאני עובר דהיינו רביתי', ואף דהאוזן עומד לקצצו מ"מ כיון דאי אמרת שאינו קדוש אינו עומד לקצץ עכשו, אינו מעכב חלות הקדושה, ועי' חי' הר"ן חולין (ע"ג.) גבי ידות הכלים לקצצן:

עי' השמטה ובנוגע לסברת מחלקותם של רב הונא ור"נ, עלה כעת בלבי לפרש באופן אחר, דרב הונא לשיטתי' אזיל בחולין (ס"ט:

) למפרע הוא קדוש, ועי' אב"נ יו"ד סי' שצ"א אות ד' דטעמא של רב הונא הוא מטעם עומד דכשיצא אח"כ אגמ"ל שהי' עומד לכך וקדוש למפרע, וא"כ אינו מועיל אמירת שקיל אזנך וזיל, דאפי' אם יחתוך האוזן ביציאת מיעוטו קודם שיצא רוב ראשו, לא תחול הקדושה למפרע כיון שלא הי' עומד לחלות הקדושה ממילא ואכתי מחוסר מעשה חיתוך האוזן, ור"נ דמתקיף לה ולימא לי' שקיל אזנך וזיל אפשר דס"ל כרבה דמכאן ולהבא הוא קדוש, וכיון דבשעה שצריך לחול עליו הקדושה דהיינו בשעת יציאת ראשו יכול לומר לו שקיל אזנך וזיל, ואם באמת יעשה כן תחול הקדושה ע"כ אין האוזן של הנכרי מעכב חלות הקדושה [ועי' לקמן (ל"ה.) אמר רבא גדיא באודני' אימרא בשפוותי' וברש"י שם] משא"כ לר"ה דאף אם יחתוך בפועל האוזן קודם יציאת ראשו לא יועיל דהא לא תחול הקדושה למפרע כיון דל"ה עומד לכך ממילא, ע"כ מעכב חלות הקדושה דלא עדיף אמירת שקיל אזנך וזיל מאילו הי' נוטלו בפועל ודו"ק:

(שם) בגמ', מ"ש מנפלים דאע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי דאמר מר פטר שגר בהמה שגר בבהמה, התם כיון דלא עריבו בהו חולין קרינן בהו בבהמה כל בכור וכו', וצריך להבין דמ"מ אכתי קשה, כמו דמקשה ר"נ לר"ה לימא לי' שקיל אזנך אף דעריבא בהו חולין מ"מ כיון דגם בלעדי האוזן תחול קדושת בע"מ לא גרע מאילו ניטל האוזן, כן קשה לרב חסדא מה בכך שהנכרי יש לו דבר שעושה נבילה, מ"מ לימא לי' שקיל וזיל והוי עלי' קדושת נפל כיון דאף נפל קדוש:

אך י"ל דרב חסדא יחלק בין שותפות האוזן לדבר שחיות תלוי בו, דבדבר שאין החיות תלוי בו לא נחשב שהנכרי שותף בכל הבכור דהא חלקו מבורר, אבל בדבר שהחיות תלוי בו נחשב שכל הבכור שלו, כדפירש"י *) הגה"ה ועי' גיטין (ד"כ:

) כתב לה גט על טס של זהב וא"ל התקבלי גטך והתקבלי כתובתך מהו, ומסיק דמגורשת, וכתב הרשב"א שם דאמרי' מחלה לכתובתה, אבל לולא שמחלה לא מהני דהוי אותיות פורחת באויר משום דנתינת הטס מוכרח בשביל הכתובה עיי"ש, ולכאורה מ"ש מהא דע"כ נעשין כשפודין של מתכת הרי התם אינו מזיק מה שנתן לה הכתובה ג"כ, והרי מ"מ האותיות כתובין על איזה דבר, ולענין גט הא לא בעי' שיהי' שוה כלים דהא קימ"ל כתבו על איסוה"נ כשר:

אך י"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דכתיב ונתן לה ספר כריתות בעי' שהנתינה תהי' בשביל ספר כריתות ואם עיקר הנתינה היתה בשביל הכתובה נמצא דבשביל הגט אינו נותן לה כלום, דנתינת הממשית מוכרח בלא"ה ואין נתינה אחת עולה לכאן ולכאן דוגמא למה דאמרי' בפ' לולב וערבה (דמ"ד:

) דאין אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב:

והא דהנתינה מתיחסת טפי על הכתיבה, הטעם משום דשם בעי' יותר חשיבות נתינה, דגט כשר אפי' על עלה של זית ועל איה"נ, ולכתובה בעי' שויא, וע"כ אם הטס אינו שוה יותר מדמי הכתובה נחשב נתינת כל הטס בשביל הכתובה, וכדמבואר בעלמא דהעושה פעולה לצורך ב' דברים, כל הפעולה מתיחסת אל הדבר שהוא עיקר המבוקש, עי' שבת (קכ"ב.) עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה כו' אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בה מיד, ועי' מאירי שם שכ' בזה"ל עשאה בשבילו ובשביל ישראל אם יש לשער איזה מהם העיקר שבשבילו נעשה הולכין אחר העיקר עיי"ש, ועי' רא"ש פ' אלו טריפות סי' כ"ה שמצינו לפעמים דהולכין בתר רוב אף שאין המיעוט סותר את הרוב, ועי' בשו"ע או"ח סי' רע"ו מבואר דאם עושה בפירוש גם עבור המיעוט אסור, וכאן הרי הזכיר בפירוש גט וכתובה, אך שאני הכא דכיון דנתינה אחת אינו עולה עבור ב' דברים לא מהני מה שהזכיר הגט בפירוש ודו"ק, כי אכמ"ל ע"כ הגה"ה: