ראשית בכורים (בכורות) קמח

ואלו הן דברים שאין הנפש קנה בהם בכורות טבלים ויי"נ, עי' רש"י במתני' שפירש דיחזור להם הדמים משום קנס, ולפי"ז אף רבנן דפליגי ארשב"א מודו דבכורות טבלים ויי"נ אין נפשו של אדם קצה בהם, אלא דס"ל דאף בזה יחזור את הדמים משום קנם, ורשב"א ס"ל דרק בדברים שנפשו של אדם קנה כשמחזיר הדמים משום קנס, אינו מנכה לו מה שאכל משום דלא חשוב הנאה אלו משום שנפשו קצה מאכילת האיסור, אבל בדברים שאין הנפש קצה, אף שמחזיר לו ה מים משום קנס מ"מ מנכה לו מה שאכל לפי שנהנה באכילתו, זהו לפירש"י:

אך הרמב"ם פ"י מה' תרומות כתב דהמאכיל את פועליו תרומה וכו' והוא משלם להם דמי סעודתן משום שנפשו של אדם חותה במאכלות אסורות עיי"ש, ומקורו מהירושלמי, וזה ע"כ אליבא דרבנן אתיא דלרשב"א כיון דטבלים אין נפשו של אדם קצה בו כ"ש תרומה, הרי תפס דטעמייהו דרבנן לאו משום קנס אלא מפני שנפשו של אדם קצה במאכלות אסורות, אלא דרשב"א ורבנן בהא פליגי דרשב"א ס"ל דלא שייך נפשו קצה במ"א אלא באיסור שהוא מצד פחיתות כגון נבלות וטרפות שזה פוגם במעלת האדם משא"כ באיסור שהוא מצד הקדושה כגון תרומה וטבלים שאיסורו ג"כ מחמת תרומה המעורב בו וכן בכור כיון שהאיסור מחמת קדושתן, והאוכלן פוגם במעלת הקדושה שבהן בזה לא שייך נפשו קצה, (ועי' באבני נזר או"ח סי' ל"ז אות ד']:

והא דקחשיב רשב"א יי"נ בדברים שאין נפשו קצה אף דאיסור זה הוי מצד פחיתות, י"ל דיי"נ דהכא מיירי בסתם יינם כמש"כ הה"מ פט"ז מה' מכירה עיי"ש, וסתם יינם דהוי איסור דרבנן לא נחשב איסור חפצא רק איסור גברא דלא הוי דבר מתועב בעצם רק דעל האדם מוטל איסור לא תסור:

ועי' מח"א ה' נזקי ממון סי' ט' שכ' דרבנן ס"ל דבכל איסורין שייך נפשו קצה, ומה שפירש"י משום קנס קאי רק על בכור מפני שהוא ספק איסור והממע"ה עיי"ש, ולכאו' קשה כיון דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא ולאו בידו א"כ מספק מחזקי' את הבכור שלא הי' בע"מ וספיקא דאורייתא לחומרא א"כ נימא שנפשו קצה מחמת האיסור, דמה לי איסור ודאי או ספק הרי מ"מ אסור מה"ת, אך י"ל דבספק איסור אף היכא דאיתחזק מ"מ אין נפשו קצה דלבו אומר לו שלא חטא, וכסברת הרבינו יונה ריש ברכות בטעם דחטאת בת דנקא ואשם בשתי כסף דבספק עושה סברות לומר שלא חטא:

והנה בהאי ענינא יש לי מקום עיון בד' הט"ז או"ח סי' קצ"ו שכתב דלדעת הרמב"ם אף האוכל איסור בשוגג אינו מברך משום שנפשו של אדם קצה במ"א ולא נחשב הנאה עיי"ש, ולא זכיתי להבין הא ברה"מ בהנאת גרונו ומעיו תליא והאיך אפשר לומר דהנאה שהי' לו כבר נתבטלה למפרע הרי מ"מ נהנה בשעת אכילה, והא דאמרי' כאן דמשום שנפשו של אדם קצה לא חשוב נהנה, היינו משום דכאן אין דנין על הנאת גרונו ומעיו רק על הנאת הריוח דאף דהוי מקח טעות מ"מ הדין נותן שעכ"פ ינכה לו דמי סעודתו דקמשתרשי לו בהסעודה שאכל, וע"ז אמרי' דכיון שנפשו קצה במ"א ולוא ידע מהאיסור, אפי' אם הי' נותן לו בחנם לא הוי אכל נמצא שלא הרויח כלום, אדרבא הפסיד עוד במה שעשה איסור, משא"כ לענין ברהמ"ז דאינו תלוי בהנאת הריוח רק בהנאת גרונו ומעיו, איך תתבטל הנאת גרונו ומעיו למפרע מחמת שמצטער עכשו מהאיסור שאכל כבר:

ויש להסביר הדבר יותר דהנה כשמכר לו טרפה בתורת שחוטה הוי מקח טעות נמצא דכשאכל אכל דבר שאינו שלו שלא מדעת, ודמיא להא דב"ק (י"ט:

) גבי שן בר"ה דאף דפטור מטעם מזיק מ"מ אם נהנית משלם מה שנהנית, דהא נהנה מדבר של חברו שלא מדעת, ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול, והטעם דאומדין דעתו דאם הי' מוכר לו שעורים בזול ודאי הוי קני להאכיל לבהמתו, ושם בגמ' אמרי' לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטור, והטעם דדבר זה אפי' הי' נותן לו בחנם לא הי' מאכיל לבהמתו, דאף שהיא שבעה מזה ונהנית בשעת אכילתה מ"מ הרי מזיק לה לאחר זמן ולא קמשתרשי לי' מידי דיצא שכרו בהפסדו וה"ה כאן כשאכל דבר של חברו שלא מדעת הי' בדין שישלם לפי"מ שנהנה אלא דזה לא נחשב הנאה דאעפ"י שבשעת אכילתו הי' לו הנאה מ"מ נחשב כאוכל דבר הרע לו דמזיק לו לבסוף, מחמת האיסור וכל זה רק כשדנין לענין הנאת הריוח אבל אם דנין לענין איסור שזה תלוי בהנאת גרונו או מעיו ודאי חייב דהא האוכל חלב בשוגג חייב חטאת והטעם פשוט משום דמחמת הצער שמצטער עכשיו לא נתבטלה הנאת האכילה שמכבר, ודוקא אם הי' יודע בשעה שאוכל, מהאיסור והוא אנוס לאכלו אז לא נחשב הנאה, דצערו גדול מהנאתו, ומחמת גודל הצער אינו מרגיש הנאה באכילתו כמש"כ התוס' יומא (פ"ב:

) גבי יעל דלא קמתהניא מעבירה דצערה גדול מהנאתה:

ועפי"ז יש מקום להבין מה שפירש"י מגילה (י"ג.) אהא דאמרי' שם וישנה ואת נערותי' שהאכילה קדלי דחזירי פירש"י ומתוך אונסה לא נענשה ובתוס' שם וח"ו היא לא היתה אוכלת עיי"ש ולכאורה דברי רש"י ז"ל תמוהין איך אירע לאסתר להכשל במאכל איסור הרי כלל גדול הוא דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י במ"א אך עפי"ד התוס' יומא הנ"ל אתי שפיר דדוקא בשוגג לא יאונה לצדיק משום דכיון דלא ידע מהאיסור בשעת אכילה הרי נהנה גופו מאכילת איסור, משא"כ באסתר דידעה מהאיסור והיתה מוכרחת לאכול מחמת אונס לא קבלה שום הנאה מהאיסור מחמת גודל הצער ומרירת הנפש וכמש"כ גבי יעל דלא קא מתהניא מעבירה דצערה הי' גדול מהנאתה:

ועפ"י האמור דהיכא דהצער הוא בשעת ההנאה לא נחשב הנאה מובן ג"כ סוגיא דשמעתין דהרי כאן בשעה שאכל לא הי' לו הנאת הריוח דהא סבר דשלו הוא אוכל ושילם עבור אכילתו כסף מלא, רק אח"כ כשנתודע מהאיסור והדין הוא דיחזיר לו הדמים מטעם מקח טעות אתה בא לומר שינכה לו הנאת אכילתו שהרויח במה שאכל משל חברו, נמצא דאתה מחייבו בשביל הנאה של עכשיו דאם לא ינכה לו נמצא שנהנה משל חברו, ובזה שפיר אמרי' כיון שהוא מצטער עכשיו מהאיסור שעשה לא נחשב הריוח הנאה אצלו דצערו מרובה מהנאתו, וזהו עיקר החילוק בין נידון דהכא לאוכל חלב בשגגה דשם החיוב אינו על הנאה של עכשיו רק על ההנאה שהי' לו כבר בשעה שאכל בשוגג וא"כ אין הצער של עכשו מבטל ההנאה שהי' לו כבר, משא"כ הכא דגם ההנאה היא עתה בשעה שחברו מחזיר לו כל הדמים ונמצא נהנה ומרויח משל חברו, וכיון דההנאה היא בעת הצער לא נחשב הנאה כלל, וז"פ וברור:

אך דברי הט"ז הנ"ל תמוהין דהא שם דנין לענין ההנאה שנהנה כבר בשעת אכילה וכיון דאז הי'