ראשית בכורים (בכורות) קמז

בה ריבוי לאוין וכמש"כ הר"ן פ' יוהכ"פ דריבוי לאוין חמור:

ועוד י"ל דאם מטיל מום אינו עובר רק על לאו דהטלת מום בלבד אבל אם שוחט בלא מום חוץ מזה שאוכל קדשים בחוץ עובר על איסור הטלת מום ג"כ דהשחיטה נחשב הטלת מום כמש"כ התוס' ב"ק (ע"ו.) דאין לך מום גדול מזה שנשחט בחוץ, ועי' תוס' חולין (כ"ח.) דאף חתיכת העור חשוב מום, וא"כ טוב לו יותר להטיל מום מלשחוט בלא מום, דאינו מרויח בזה איסור הטלת מום:

(שם) רש"י ד"ה הראיתי וכו', ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו, עי' רמב"ם פ"ב מה' בכורות ובלח"מ שם, ועי' רא"ש כאן ובדברי חמודות אות כ', וט"ז יו"ד סי' שי"ד ס"ק ד' ודו"ק:

(שם) בגמ' נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו וכו', יש לדקדק הא מ"מ צריכים להעיד עליו שנפל בו מום מאליו כדמשמע לעיל (ל"ה:

) ספק בכור בעלים מעידין עליו הרי דאף דישראלים לא חשידי מ"מ צריכים להעיד, וכבר הרגשתי בזה לעיל כיון דספד"ר לקולא אמאי נחזיק ריעותא מספק וביותר קשה הא כאן מבואר להיפוך דכיון דמהימן שהישראל נתן לו שוב אין לנו לחוש שמא הוטל בו מום בידים:

אך עי' אה"ע סי' י"ז ס"ה דעד מפי עד אם אמר סתם ששמע אפי' לא אמר ממי שמע כשר, ואם אמר אני ראיתי שמת שואלין אותו איך ראית ובמה ידעת ובב"ש שם ס"ק י"ז דאין דנין אפשר משאי אפשר ועי' שם ס"ח ובח"מ ס"ק י"ח ובב"ש ס"ק כ"ד, וה"ה כאן דלעיל מיירי שהישראל עצמו בא לפנינו לשאול על הספק בכור אם הוא מום קבוע, לכן שואלין איתו אם נפל בו המום מאליו דכל דאיכא לברורי מבררינן משא"כ הכא שהכהן אומר שהישראל נתן לו במומו אינו מוטל עלינו לשלוח אל הישראל לדרוש ולחקור באיזה אופן נפל בו המום כיון דישראלים לא חשידי אחזוקי ריעותא מספק לא מחזקינן וז"פ, ועי' פסחים (ד"ד:

) תוד"ה לאו:

(שם ע"ב) בגמ' הכל נאמנים על מומי מעשר, פירש"י ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי וכו', משמע דבודאי פשיטא דלא חשדינן לי' דהא יכול להקריבו ע"ג מזבח, ומשום הפסד אימורים אינו חשוד, רק בספק מעשר הו"א דחשוד כיון דצריך לרעותו עד שיסתאב ולהוציא עליו הוצאות, וכמש"כ הטור ביו"ד סי' שי"ד גבי בכור דדוקא בזה"ז חשוד מפני שאינו יכול להקריבו עיי"ש:

אך לפי"ז קשה מה דאמרי' בגמ' דהיינו טעמא דנאמן משום דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרא, וכי מנין הי' לו לדעת שיארע אצלו ספק מעשר שיטיל מום בכל העדר הרי לא עלתה על דעתו שיזדמן לו ספק מעשר ועל ודאי הא לא חשיד, ועי' לעיל ל"ה:

מעשר ודאי מהימן ומה שכתבתי שם, שוב ראיתי בריט"א שהרגיש בזה ותירוצו אינו מובן כ"כ, עיי"ש:

והנלפענ"ד בזה דהנה בפי' רבינו גרשום לעיל ל"א.) משמע דהחשד הוא מפני שלא ירצה להטריח עצמו ולהוציא הוצאות להוליכו לירושלים, הרי תפס דאף על ודאי מעשר חשוד, ואפשר דאף רש"י ס"ל כן, ומה שפירש במתני' דעל ספק קאי, הוא משום דבמתני' קתני הכל נאמנים פירוש אפי' כהנים שאין נאמנין על בכור נאמנין על מעשר, וכהנים על ודאי מעשר פשיטא דלא חשידי דהא אין צריכין להוציא הוצאות להוליכו לירושלים דבלא"ה צריכין לעלות לירושלים לעבוד עבודה, הילכך פירש דמה דאמרי' הכל נאמנים אפי' כהנים ע"כ קאי על ספק מעשר, ומה דאמרי' בגמ' דהיינו טעמא דנאמנים משום מיגו דאי בעי הוי שדי מומא בכולי' עדרי' זה קאי על ודאי מעשר לגבי ישראל, והא דנאמנין על הספק אף דבספק לא שייך טעם זה, אפשר דלא רצו להחמיר בספק יותר מבודאי וכיון דבודאי נאמנים מטעם מיגו אף בספק לא רצו לאסור:

ומה שתמה הריט"א על מה שפירש"י דקרא לתשיעי עשירי חשוב ספק, עי' בפי' ר"ג לעיל (י"ח:

) ובחידושי שם, ועי' רש"י גיטין (כ"ב.) ד"ה טבל:

(שם) בגמ' התרת בכור בחו"ל עפ"י ג' בני הכנסת' הנה החילוק שבין א"י לחו"ל, אפשר משום דבא"י יש חשש שחו"ח שהוא איסור כרת הילכך חששו טפי שלא לסמוך רק על מומחה, משא"כ בחו"ל דליכא איסור שחו"ח שהרי אינו ראוי להתקבל בפנים, לפי"מ דקימ"ל כרע"ק דאין מביאין בכורות מחו"ל ואם הביא אין מקבלין ממנו, עי' תמורה (כ"א:

) ורמב"ם פ"א מה' בכורות, ובריט"א ראיתי הטעם דחששו להפסד מזבח:

ועי' רמב"ם פ"ג מה' בכורות ה"ב שכ' וכן בכור שיצא לחו"ל ונפל בו מום מובהק ישחט עפ"י ג' בני הכנסת, וכ' הכ"מ דלרבותא נקיט דאעפ"י שנולד בארץ אינו צריך מומחה וכ"ש אם נולד בחו"ל עיי"ש, וב' טעמים הנ"ל לא שייך ביצא מא"י לחו"ל דהא יש בו הפסד מזבח ושייך בו שחו"ח:

ולכאורה עלה בדעתי לומר דהנה הא דאין מביאין בכורות מחו"ל הוא משום דהוקש למעשר דגן כדאיתא בתמורה (כ"א.) ולענין תרו"מ קימ"ל דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מתרו"מ ופירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין, כמש"פ הרמב"ם פ"א מה' תרומות וא"כ גבי בכור ג"כ אם נולד בארץ ויצא לחו"ל פטור כלומר שאינו ראוי להקרבה עוד, וא"כ הרמב"ם רבותא קמ"ל דלא מבעיא בכור שנולד בחו"ל אלא אפי' נולד בארץ והוציאוהו לחו"ל דינו כמו שנולד בחו"ל:

שוב נתתי אל לבי דהא ליתא, לפימש"פ הרמב"ם בפ"א מה' בכורות שאם הביא בכורות מחו"ל אין מקבלין ממנו, הרי דלא אמרי' בזה כיון שנכנסו לארץ נתחייבו כדאמרי' בפירות לענין תו"מ, וא"כ ה"ה להיפוך דאם נולד בארץ והוציאו לחו"ל עדיין ראוי להקרבה, והטעם דלא מדמי' לי' בזה לתרו"מ הוא פשוט, דגבי תרו"מ העיקר תלוי במירוח שאז חל החיוב, ואם נתמרח בא"י שנתחייב אין הוצאה לחו"ל פוטרתו, וכ"כ להיפוך אם נתמרח בחו"ל איני מתחייב אף כשמכניסן לארץ, כמש"כ הכ"מ והמלמ"ל בפ"א מה' תרומות דהעיקר תלוי באיזה מקום הי' בשעת חלות החיוב, וא"כ גבי בכור דהקדושה חלה בשעת לידה מה מועיל מה שמכניסו אח"כ לארץ הרי בכה"ג אף בתרו"מ פטור:

שוב ראיתי בריט"א אחר שמפלפל הרבה בזה גורס בדברי הרמב"ם בכור שנולד בחו"ל וא"ש, עיי"ש:

(דף ל"ז.) בגמ' המוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, רשב״א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזור להם את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים, ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן נבלות וטרפות שקצים ורמשים