ראשית בכורים (בכורות) קמו

גרמא, וזהו החילוק בין מניח דבילה ע"ג אוזן בכור כדי שיבוא הכלב ויטלנו, לקושר ונבי טלאים זה בזה, דשם לא פעל בגוף הבכור רק חוץ לגופו משא"כ בזה, כיון שפעל בגוף הבכור אף שהמום בא אח"כ ממילא לא נחשב גרמא:

אך אכתי קשה לשיטת התוס' וסייעתם שם דגם בכגון זה חשוב גרמא וחיוב הכיבוי היא רק מפני שמכהה אורו, ואולי מחלקו' של התוס' והרא"ש תליא בהך דירושלמי פ"ב דשבת ה"ד למה משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה וכו' עיי"ש ובקרבן עדה שם דכשמושך הפתילה טיפה אחת שאצלה כל השמן נמשך אחריו והוי כאילו התחיל להדליק כולו, עיי"ש, הרא"ש אזיל בשיטה זו וע"כ מחשיב לה כעושה פעולה בגוף דבר הדולק והתוס' ס"ל דהעיקר הוא כטעם הב' שבירושלמי שמא ישכח ויערה ולטעם זה אין תופסין שכל השמן דולק, אבל בנ"ד הכל מודים דלא הוי גרמא שהרי עשה פעולה בגוף הבכור שמחמת זה סופו לעשות בע"מ, ואכתי צ"ע בזה (שם ע"ב) ר"נ אמר בעלים מעידין עליו לכאורה הא הוי אתחזק איסורא ולאו בידו, ואיך ע"א מהימן, וכן קשה הא דבישראל בבכור ודאי אפי' חד מהימן כמש"כ התוס' ד"ה מימר, אך הדבר פשוט דכאן לא נחשב אתחזק איסורא דאיסור שחו"ח ודאי פקע ע"י המום אשר לפנינו, אלא דאם הטיל המום בידים קנסו חכמים שלא לאכלו, והקנס הוא איסור חדש לגמרי, ולא מבעיא להסוברים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, אלא אף לדעת רש"י וסייעתו דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אבמה"ח ומחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה, התם הטעם משום דכל בהמה מצד עצמה עומדת להתנבל אם לא יעשו בה פעולת מתיר, וכיון שאיסור אמה"ח עומד להתחלף על איסור נבלה כחד חשיבי כמש"כ הגרעק"א בחידושיו ליו"ד סי' ד', משא"כ בזה דהבהמה מצד עצמה אינה עומדת להטיל בה מום בידים, ע"כ הוי איסור מחודש, היינו איסור לא תסור כנודע ואין כאן חזקת איסור כלל:

אך לפי"ז קשה קצת למ"ל שהבעלים יעידו עליו ת"ל דספיקא דרבנן לקולא, דכיון שאין הבעלים חשודין אמאי נחזיק ריעותא מספק הא לא אתחזק איסורא וביותר קשה לפי"מ שביאר באבן העוזר שבת (ל"ד.) דעת רוב הפוסקים דבאיסור דרבנן אפי' יש לו חזקת איסור ספקו לקולא עיי"ש, ועי' ריטב"א נדה (ס"א:

) ד"ה זאת אומרת, אך עי' בדברינו לקמן (ל"ו.) ד"ה נאמן מש"כ לתרץ בס"ד:

(שם) בגמ' מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרא, אע"ג דבבכור בזה"ז איירי דבזמן הבית אף כהנים לא חשידי, כדמבואר ברש"י לקמן (ל"ו:

) ד"ה הכל, ובזה"ז הא שרי להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם או למוכרו לנכרי, וא"כ גם בבכור הי' לו עצה, אך כאן בישראל לא שייך מיגו זה, דלא הוי לי' לאסוקי אדעתי' שיולד בעדרו ספק בכור דהוי מילתא דלא שכיחא, ולודאי בכור לא הי' לו לעשות שום תקנה דאין הדבר נוגע אליו כלל, דבין תם ובין בע"מ מחויב ליתן לכהן, וז"פ:

ברש"י ד"ה אלא וכו' נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ"ש כהנים דהא אי הוי נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם וכו', יש לדקדק למ"ל למימר דספק בכור שייך אף בכהנים תיפוק לה מדחשודים על ודאי כ"ש על ספק, וא"כ אפי' לא הי' שייך אצלם ספק בכור ג"כ היו חשודים דהחשוד על החמור חשוד על הקל, וכ"ש באותו דבר עצמו מודאי על הספק וצ"ע:

(דף ל"ו.) איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור רב אסי אסר ורב אשי שרי, צריך להבין טעמו של ר"א דאסר מ"ש מכל איסורין שבתורה דסמכינן על עד מפי עד:

והנלפענ"ד בזה עפ"י המבואר בתשו' הריב"ש סי' ר"מ בהא דלא מהני אמירת בפ"נ ובפ"נ ע"י כתב אף דבעדות אשה הקילו להכשיר עד מפי עד ומפי כתב, אך החילוק דלענין בפ"נ ובפ"נ מעכב אמירה בפני ב"ד כדאמרי' בפני כמה הוא נותנו לה בפני שלשה או בפני שנים משום דעד נעשה דיין בקיום שטרות משא"כ בעדות אשה דאינו מעכב שיהי' ההיתר בפני ב"ד [עי' רמ"א אה"ע סי' י"ז סל"ד] ועיקר החסרון של כתב ועד מפי עד הוא מחמת הב"ד וא"כ כאן גבי התרת בכור כיון דצריך מומחה פסול עד מפי עד, ורב אשי דמכשיר ס"ל כיון דהא דצריך מומחה הוא רק להורות אם הוא מום קבוע או עובר, וזה הרי המומחה רואה בעלצמו, ועדותו של עד אינו אלא דנפל המום מאליו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא, ודמיא להא דפליגי ביבמות (ל"ט:

) גבי אשתמודעינהו אי בעי' ב' עדים כיון דנוגע לדבר הצריך עדים, או דילמא כיון דגוף הדבר רק גילוי מילתא, אף שמסתעף מזה נגיעה לדבר הצריך עדים לית לן בה, ועי' ב"י אה"ע סי' קנ"ז דלדעת רוב פוסקים סומכים עליהם אף בשעת מעשה:

(שם) ברש"י ד"ה אבל וכו' דקדשים תמימין אין כהן נחשד לאכול בחוץ, דבר כרת הוא, הנה מה שפירש"י דבר כרת הוא ע"כ לא קאי על האכילה רק על השחיטה, דהאוכל שחוטי חוץ אינו בכרת רק איסורא גרידא איכא (לשיטת רש"י קדושין (נ"ז:

) הוא איסור תורה, ובתוס' שם משמע דרק מדרבנן אסור ועי' חינוך מצוה תמ"ח דבשחוטי חוץ איכא גם לאו דלא תוכל לאכול בשעריך, ועי' תוס' מכות (י"ח.) ובמהרש"א שם, וכן מבואר יותר ברש"י לקמן ע"ב ד"ה הכי עיי"ש, ואף דהש"ס נקיט קדשים בחוץ לא אכיל משמע דאיסור אכילת שחוטי חוץ עומד לנגדו ומעכבו, משמע לי' לרש"י ז"ל דע"כ על השחיטה קאי דאי משום האכילה כיון דאינו רק איסורא גרידא לא חמירא אצלו מאיסור הטלת מום, ואם הוא חשוד על הטלת מום חשדינן לי' ג"כ על אכילת שחו"ח, הילכך דחיק ומוקי דע"כ על השחיטה קאי דלאיסור כרת חושש, ואף דהשוחט בע"מ עובר בחוץ אינו בכרת מ"מ כיון שעיקרו כרת חמיר טפי, עי' רש"י סוכה (ט"ז:

) ד"ה אבל וריטב"א יבמות (ד"ה:

) ד"ה אבל וכן מצינו בכ"מ:

אד התינח לדעת הרמב"ם שפסק בסוף ה' מעשה הקרבנות דהשוחט קדשים בחוץ בזה"ז חייב אבל לדעת הראב"ד פ"ו מה' ביה"ב דקדושת המקדש בטלה ובזה"ז ליכא איסור שחו"ח דהרי אינו ראוי להתקבל בפנים וכ"כ התוס' יומא (ס"ג.) יהי' מוכרח לומר דקדשים בחוץ לא אכיל על האכילה קאי ולא על השחיטה דהא כאן ע"כ בזה"ז מיירי דבזמן המקדש לא חשידי כדמוכח בטויו"ד סי' שי"ד, וכן מבואר ברש"י לקמן ד"ה הכל נאמנים עיי"ש] ואף דאיסור זה לא חמיר מהטלת מום מ"מ אינו נחשד על כך, דרק באיסור הטלת מום דש בי' ונעשה לי' כהיתר או אפשר דאיסור האכילה יש