ראשית בכורים (בכורות) קמה

כשנרפא השני טהור, חדא דהוי תיקו בדרבנן ואית לן למיזל לקולא, וחוץ מזה הא אין שום סברא לטהר תיכף כשיולד הנגע השני:

ואולי י"ל כיון דהנ"מ בין יטהר לויטהר הוא רק לענין חתן כדאמרי' בגמ', הילכך אפשר דלגבי חתן לא העמידו חכמים דבריהם ולא קנסוהו, דכשם שהתורה הקילה עליו שלא יראה הכהן את נגעו כדי שלא יטמאנו, כן חכמים הקילו עליו שלא לגזור עליו טומאה והוי כאילו נולד לו עכשו נגע מחדש דטהור כל ז' והא דלא הקילו אף בחתן שלא נולד לו נגע היינו משום דהתם ליתא להקולא של תורה, אבל בחתן שנולד בו נגע דהתורה דנה עליו שלא לטמאותו, ה"ה דחכמים הקילו עליו שלא לגזור עליו טומאה, ועי' בפי' המשניות להרמב"ם פ"ג דפרה מ"ג תמצא כעין סברא זו, דמה שהפסוק שפט עליו שהוא טהור יותר גדול מדריגתו בטהרה, וה"ה כאן דאם נולד בו נגע והי' חיוב לטמאו ואעפי"כ התורה דנה עליו שלא יראנו הכהן ולא יטמאנו, חז"ל ג"כ דנין עליו שלא לטמאו, ואפשר דאבעיא דר"פ הוא משום דלשון יטהר משמע כן שנעשה טהור תיכף כשנולד בו הנגע וזה א"א רק בחתן:

אך רבינו גרשום יש לו כאן פירוש אחר לגמרי דהספק הוא, אם בנולד בו נגע אחר ונרפא ממנו טהור למפרע מהראשון, או דילמא מכאן ולהבא נטהר, והנ"מ לענין חתן, הוא, דאי מכאן ולהבא הוא נטהר הוי כנולד הנגע לפני חתונתו דאין נותנין לו ז', ואי למפרע הוא נטהר הוי כנולד מחדש בתוך ימי חתונתו עייש"ה, והנראה בפירושו ז"ל דאיבעיית ר"פ הוא אם עשאוהו רבנן כמו שלא נקצץ הנגע נמצא דכל זמן שלא נולד בו נגע אחר ונרפא נחשב כאילו הראשון עדיין עומד, או דילמא אף מדרבנן נחשב שאין לו נגע אלא שגזרו עליו טומאה מבחוץ, אך לפי"ז קשה למ"ל למימר דנ"מ לענין חתן הרי יש נ"מ בכל אדם אם נטהר למפרע לטהר כל מה שנגע למפרע:

ואולי ס"ל לר"ג דאף שקנסוהו חכמים מפני שקצץ הנגע בידים לא קנסוהו לענין טומאה רק לענין איסור, היינו שיאסר בכל הדברים שמצורע אסור בהם, אבל לא שיטמא, והוא עפי"ד הש"ס ביצה (ד"ז.) אפושי טומאה בדרבנן לא מפשינן, ביאור הדברים, דאף שמצינו כמה גזרות לענין טומאה, זהו רק היכא דהוי סייג שלא יבוא לידי טומאה דאורייתא דזה לא נחשב אפושי טומאה רק שמירה שלא יבוא לידי טומאה, משא"כ התם דאיסור שלל של ביצים אינו מחמת סייג אלא משום דדמיא לבשר, כנודע דתרי סוגי איסורי דרבנן יש [עי' רש"י מנחות (צ"ז.) ד"ה אמאי וכו' האי טלטול לאו משום שבות הוא אלא דמיחזי כבונה וסותר ועי' ריב"ש סי' קס"ג], וכיון דליכא בזה סייג לטומאה דאורייתא לא גזרו רק לענין איסור אבל לא לענין טומאה, וה"ה הכא דלא הוי גדר גזירה רק גדר קנם, ע"כ לא קנסו רק לענין איסור אבל לא לענין טומאה, ואף דלא מצינו איסור דרבנן לחצאין כמש"כ הרמב"ן במלחמות ריש ביצה שאני הכא דאיסור וטומאה ב' ענינים המה וכמש"כ הרא"ש פ' גיד הנשה סוף סי' ל"ז דלענין טומאה מגע ומשא ב' ענינים המה ולא שייך בזה אין ביטול לחצאין עייש"ה וה"ה בזה, ואכתי צ"ע בכל זה:

תוד"ה את"ל וכו' אכתי הומ"ל דאפי' את"ל התם לא קנסו הכא קנסו משום. דאיכא איסורא דאורייתא וכו' משמע דבמכירת עבד לנכרי ליכא איסור תורה וכן מפורש בפ' השולח (מ"ד.) ויש לדקדק כיון דכל יומא מפקע לי' ממצות אמאי ליכא איסור תורה משום לפ"ע לת"מ, ואף דשאר איסורים אינם ודאין כ"כ ובספק ליכא לפ"ע דאורייתא כמש"כ הריטב"א פ"ק דע"ז (ט"ו:

) ד"ה מי דמי עיי"ש מ"מ אכתי קשה מאיסור שבת דבודאי יכריחנו הנכרי לעבוד בשבת, והנה להסוברים משאצל"ג פטור אתי שפיר דאם יעשה מחמת הכרח נחשב משאצל"ג כמש"כ המהרי"ק שורש קצ"ג, אבל להסוברים משאצל"ג חייב קשה:

אך י"ל כיון דהמכירה היא לפני השבת דמיא למש"כ הרז"ה סופ"ק דשבת בהא דמפליגין בספינה אף דאח"כ יהי' מוכרח לחלל שבת מפני פ"נ עיי"ש, ואם לעצמו מותר לסבב אונס כזה כ"ש דבחברו ליכא משום לפ"ע לת"מ, ואף דיש לשדות בה נרגא לפימש"כ בס' ישועות ישראל חו"מ סי' כ"א לחלק בין פטור אונס לפטור פ"נ, דבאונס כל שסיבב האונס לעצמו לא מיקרי אונס כלל כדמוכח מדברי הריב"ש סי' קע"א, עיי"ש, וכיון דבמסבב לעצמו לא נחשב אנוס אפשר דגם במסבב לחברו עובר בלפ"ע לת"מ:

אך האמת יורה דרכו דכל כה"ג ליכא משום לפ"ע דאורייתא דאיסור לפ"ע לת"מ אינו מפני שמכשילו בגוף האיסור אלא מפני שמכשילו בעונשו של איסור כדמוכח ברש"י ע"ז (ד"ו.) ד"ה ולפ"ע עיי"ש וביותר מפורש בט"ז יו"ד סי' קמ"ח סק"ג עייש"ה, (וכן מוכרח לפי"מ דאיתא בסנהדרין (נ"ה:

) קטן חיובא מיחייב ורחמנא הוא דחס עלי' א"כ למ"ל קרא דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים תיפוק לה משום לפ"ע לת"מ דהא קטן נמי איסורא קעבד אע"כ דלפ"ע הוא על שמכשילו בהעונש] וא"כ כאן שהעבד יהי' אנוס ואינו נענש ליכא משום לפ"ע לת"מ:

(דף ל"ה) רש"י ד"ה דאי דסירכי' דנכרי לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא משמע שמצוו' שלא להטיל מום אלא דלא חיישינן דילמא אתי למיסרך דבלא"ה הוא נוהג באיסורין וקשה הא איסור זה אינו מז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ שוב ראיתי בתוס' יו"ט שהרגיש בזה, ואולי י"ל דהאיסור גבי ב"נ היא משום לתא דגזל דכשמטיל מום בבכור הרי הוא מזיק להקדש ומזיק לא עדיף מגזלן כמש"כ היש"ש סו"פ הכונס, ואף דבירושלמי ר"פ הניזקין נתמעט מזיק הקדש מתשלומין מ"מ איסורא איכא:

ואולי י"ל עוד עפי"ד התוס' ע"ז (ד"ה:

) ד"ה מנין דכיון דמרבינן מאיש איש שהנכרים נודרין נו"נ מיזהר על מחוסר אבר אלא דקום ועשה לא קחשיב עיי"ש, א"כ שייך דילמא אתי למיסרך בקרבן שלו לעשותו מחוסר אבר או דאם נדר להקריב במקדש מוזהר אף שלא להטיל בו מום מדכתיב ומיד בני נכר לא תקריבו אך גוף דברי התוס' שם צריכין ביאור וכבר עמד בזה המלמ"ל פ"י מה' מלכים ד"ה ודע עיי"ש:

(שם) בגמ' זה הכלל לאתויי גרמא, לכאורה קשה הא איסור גרמא מפורש ברישא בעובדא דקשרו זנבי טלאים זה בזה וכו' דאף שם אינו עושה המום בידים אלא גורם שיעשה מום כשינתקו עצמם זה מזה, אך י"ל עפי"ד הרא"ש פ"ב דביצה סי' י"ז בשמעתא דמסתפק חייב משום מכבה שכתב דהאיסור הוא מפני שממהר כיבויו ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי אבל הכא השמן והפתילה גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב עיי"ש הרי תפס דכשעושה הפעולה בגוף דבר הדולק לא, נחשב