ראשית בכורים (בכורות) קמד

ע"כ הוי כאילו כתיב מלאכת מחשבת ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי אי"ה:

ע״י רמב"ם פח"י מפסוה"מ ה"ה, וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית הרי הוא בכלל לא תאכל כל תועבה, ועי' מלמ"ל פ"ד מה' בכורות שהקשה הא בה' בכורות פסק דאינו אלא קנסא, ומנ"ל לחלק בין בכור לשאר קדשים והניח בצ"ע:

והנלפענ"ד בזה דפסק כאחרים דבפסיה"מ הכתוב מדבר ולא בבכור, יטעם החילוק י"ל עפי"ד הש"ס זבחים (ס"ו.) אומר הי' רשב"א שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל, ובתוס' שם ד"ה אלא מכל לאוין שבתורה לא קשיא דלמאי כתבי' אם לא ללאו, אבל הא דמסברא הו"א דמבדיל אמרי' דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל קאמר עיי"ש וה"ה בזה דגבי פסוה"מ לאחר פדיונן כיון דליכא מצוה באכילתן למאי כתבי' אם לא ללאו, אבל בבכור בע"מ דיש מצוה באכילתו דבכור מצוה לאכלו תוך שנתו בין תם בין בע"מ, הך לא תאכל כל תועבה משמעותו דאין צריך לאכול כלומר דמצוה ליכא אבל איסורא לא שמעי' מינה, וזהו הפי' בדברי הספרי דללאו רק בפסוה"מ הכתוב מדבר, אבל לענין בכור לא נוכל למילף מיני' איסורא רק דליכא מצוה באכילתו, ולאו מילתא דתמיהא לומר דקרא לצדדין כתיב. דקרא הורה לנו לנחותי חד דרגא, וע"כ בבכור דאיכא מצוה בטלה המצוה עי"ז, ובפסוה"מ דליכא מצוה רק רשות נחתי' חד דרגא מרשות לאיסור, ואף דהרמב"ם לא פסק כראב"ש אלא דאין מבדילין בחטה"ע כאן שאני דיש סברא דלא נחתי' תרי דרגא כנ"ל, ועי' כיו"ב בריטב"א מכות (י"ב.) ד"ה מ"ט דר' יוסי:

(שם ע"ב) בגמ' צורם אוזן בכור וכו' מהו לקנוס בנו אחריו פירש"י שלא יאכל מאותו בכור עולמית, לכאורה קשה הא ר"א ס"ל כן דלרבנן שרי כשיפול מום אחר מאליו ואמאי פירש"י ז"ל האבעיא דוקא אליבא דר"א דלא כהילכתא ועי' ריט"א שעמד בזה:

ואולי י"ל דלרבנן דהאיסור הוא רק עד שיפול בו מים אחר כדי שלא יועילו מעשיו פשיטא דגם לבנו אסור דאל"כ יועילו מעשיו להתיר להבן, אבל לר"א שאוסר לעולם אפי' באופן שבלא מעשיו הי' מותר יש להסתפק אם גם לבנו קנסו, או י"ל דלרבנן הוא איסור חפצא דעשוהו כמו קודם נפילת המום, דמום זה כמאן דליתא, משא"כ לר"א דאח"כ נפל בו מום מאליו ועל מום השני אי אפשר לומר דנחשב כמאן דליתא ואעפי"כ קנסו הרי דהוי רק קנס על האדם ולא על החפץ:

עוי"ל דהנה מלשין האבעיא משמע דרק על בנו מספקא להו אבל לאיש אחר מותר, וכן מבואר מלשון המשנה ה"ז לא ישחוט עולמית משמע דרק הוא לא ישחוט עולמית אבל למכור לאחר רשאי, היינו שימכרנו בדמי תם באופן שלא יועילו מעשיו ולא יהנה מעשיית המום, ואין לומר דנקנוס היתירא אטו איסורא דהא מבואר בב"ק (ד"ל:

) דגבי רבית לא קנסו היתירא אטו איסורא וזה דמיא לרבית עיי"ש, וא"כ יוכל למכרו בדמי תם וחברו יהי' רשאי לאכול ג"כ דדמיא לדברי הט"ז יו"ד סי' ט"ז בנשבע שלא ישחוט דהלוקח מותר לשחטה ולא שייך בזה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו עיי"ש:

ולכאורה קשה מ"ש מחמץ שעעה"פ דאסור לכל העולם מטעם קנס וכאן לא קנסו רק להצירם שעבר על האיסור, ועי' ריט"א שנתעורר בזה:

אך י"ל דשם כיון דר"י ס"ל דחמץ שעעה"פ אסור מה"ת והאיסור של תורה הרי הוא לכל העולם, א"כ אף לר"ש דקנס מדרבנן קנס כעין של תורה, [דבאמת אלו ואלו דא"ח ואף ר"ש מודה דדינו של ר"י תורה אלא דלהלכה לא ס"ל כן עי' נדה (ד"ט) כדאי היא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ועי' ח"מ אה"ע סי' י"ז ס"ק ל"א וט"ז שם ס"ק ט"ו וע"כ כשקנס מדרבנן עשאו כדס"ל לר"י בשל תורה] משא"כ בבכור דלא שייך לקנוס רק לזה שעבר האיסור, וזהו רק לר"א דס"ל דאחר מום השני ג"כ אסור ואז לא מצינו מ"ד שאוסר מה"ת, אבל לרבנן שאוסרין רק עד שיפול בו מום אחר דאז לר"א אסור מה"ת משום כל שתעבתי לך כמש"כ התוס' ד"ה ימי קנים, ע"כ לרבנן דלא ס"ל לאסור מה"ת בזה אלא קנסוהו מדרבנן עשאוהו כמו דהוי לר"א מה"ת והאיסור של תורה משום כל שתעבתי ודאי אסור לכל העולם, וע"כ א"ש מה שפירש"י דהאבעיא הוא אליבא דר"א, כלומר דלרבנן דאינם אוסרין רק עד שיפול בו מום מאליו פשיטא דקנסו לבנו דהא אפי' לאיש אחר אסור ועיקר הספק הוא רק אליבא דר"א, ודו"ק:

עוד יש לחלק באופן אחר בין חמץ שעעה"פ לצורם אוזן בכור דבצורם אוזן בכור לא הי' אפשר לאסור לכל העולם דהא בכור מצוה לאכלו אפי' בע"מ, ולא יתכן לומר דמשום קנסא דידי' יפסידו קדשים לגמרי שילכו לאיבוד, ע"כ לא אבעיא לן רק אם קנסו בנו תחתיו אבל לכל העולם פשיטא דשרי, אמנם כל זה הוא רק לר"א דקניס שלא יאכל מאותו בכור עולמית, אבל לרבנן דלא אסרו רק עד שיולד מום אחר שפיר יש לאסור לכל העולם עד אותה שעה דהא אינו נוגע להפסד קדשים, ואתי שפיר מה שפירש"י דהאבעיא הוא רק אליבא דר"א, ועי' ירושלמי הובא ברא"ש פ"ד דשביעית מ"ב ובש"ך סי' שי"ג ס"ק ב' ובתבו"ש סי' ט' סק"ז שהאריך בזה:

(שם) בגמ' וחכ"א עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס, פירש"י או עד שתתמעט בהרתו הראשונה מכגריס קודם שקצצה, ואינו מובן דאם נתמעטה קודם שקצצה הרי לא עשה איסור בקציצתו ופשיטא דאין לקנסו, אך עי' תוס' שבועות (ד"ד.) ד"ה בקוצץ וברש"י שבת (קל"ב:

) ד"ה נגעים דאף נגעים טהורים נתרבו לאיסור קציצה, וא"כ אפשר דה"ה לפחות מכגריס שנתרבה לאיסור קציצה:

שוב ראיתי בפי' ר"ג שכתב בזה"ל כלומר דההוא נגע ראשון דקציץ במתכוין אי לא הוי בו כגריס דהיינו שיעור דאורייתא טהור מיד וכו' עיי"ש, משמע דאף בפחות מכגריס טמא מדרבנן ויש איסור דרבנן בקציצתו, וא"כ גם בפירש"י יש להעמיס כוונה זו, אך צע"ק מ"ש ממוכר עבדו לנכרי, וכיון מלאכתו במועד, דאף דלא עביד רק איסורא דרבנן קנסוהו, ובקוצץ פחות מכגריס לא קנסוהו, וצ"ע בזה לעת הפנאי:

(שם) בגמ' בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן, פירש"י יטהר תנן דמשמע מיד כשיולד נגע אחר יטהר מן הראשון, וקשה לי לפי"מ שפירש"י לעיל דהיינו טעמו דכשיולד לו נגע אחר טהור מן הראשון דאיגלאי מילתא דאי נמי הוי קמייתא מיתסי נמי כי האי, וזה לא שייך רק אם נרפא השני אבל האיך נוכל לטהר תיכף משנולד השני ודוחק לומר דרש"י פירש כן לפי המסקנא דנשאר בתיקו, ואזלי' לחומרא, דדוקא