ראשית בכורים (בכורות) קמג

וכל זה לגבי איסור זה עצמו הוי שחיטה מטעם חוזר חלילה אבל אם דנין לענין ד"א באמת לא נחשב שחיטה ככל שחיטה שאינה ראוי', וה"ה כאן כיון דמום זה עובר אף דלא יצויר שיעבור רק כשיבוא מום אחר תחתיו מ"מ נחשב כמום עובר, אך כשדנין לענין הקזה ע"כ נחשב כמום קבוע דאם תאסור ההקזה הרי ישאר קבוע כנ"ל, הילכך אין שוחטין עליו דלגבי מום אחר חשוב כמום עובר:

ויש להסביר עוד באופן אחר קצת עפי"ד תוס' שבועות (כ"ד.) בשם ריצב"א דוזבחת אינו בא לאסור אלא בא להתיר את האסור ופירש לך דבשחיטה שרי ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא וכו' עיי"ש, ולכאורה אינו מובן האיך שייך שם כדקיימא קיימא הרי לאחר נחירה לא שייך איסור אמה"ח רק איסור נבלה, אע"כ כיון דאיסור אמה"ח סוף כל סוף עומד להתחלף מצד עצמו על איסור נבלה אם לא יעשה פעולת המתיר כתיקונו, נחשב כאילו הי' איסור אחד, ועי' בחי' רעק"א ליו"ד סי' ד' שכ' לבאר כן דעת רש"י ז"ל בהא דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה, וא"כ ה"ה בזה דאחוזת הדם והמום של הקזה חשוב כמום אחד לגמרי כיון דא"א לצאת מאחוזת הדם רק ע"י הקזה, משא"כ מום אחר אסור להטיל דלגבי מום אחר חשוב כמום עובר כיון דמום זה עובר:

עי' רמב"ם פ"ב מה' בכורות שפסק דבכור שאחזו דם מותר להקיז דם במקום שעושה מום ובלבד שלא יתכוון להטלת מום, וקשה הא מסקנת הש"ס דבקראי פליגי ומאן דמתיר ס"ל מותר להטיל מום בבע"מ וא"כ אפי' במתכוין לישתרי, ועי' לח"מ שם ובריט"א כאן:

והנלפענ״ד בזה דאף שבע"מ גמור מותר להטיל בו מום בכוונה זהו רק בעלמא שהמום קבוע בו, ואף לאחר הטלת מום השני נשאר בו מום הראשון משא"כ באחוזת הדם שאינו בע"מ רק מחמת שסופו למות כמש"כ הפרישה ביו"ד סי' שי"ג דאין לך מום גדול מזה מה שאינו יכול לחיות עיי"ש, וא"כ לאחר שהטילו בו המום ע"י הקזה כבר נתבטל מום הראשון, ואם נידון שעת המעשה כלאחר המעשה יהי' נחשב שהטיל מום בתם, אך היתר הטלת המום הוא בהכרח דאם לא נתיר הרי ישאר בע"מ, וכיון שהיתר הטלת מום הוא רק מצד ההכרח דאם לא נתיר ימות לגמרי אין מתירין רק מה שמוכרח היינו ההקזה אבל לא כוונת הטלת המים, ודמיא למש"כ הר"ן סו"פ האורג לחלוק על הרשב"א דאף אם הי' מקום להתיר נעילת הבית מ"מ אסור להתכוון לצידת הצבי:

והא דהתירו בפירש מצודה להעלות תינוק שיתכוון גם לדגים שאני התם שהוא מוכרח מחמת פ"נ עייש"ה, וחוץ מזה הרי בשבת גרמא שרי, ומחשבה אינה אלא גרמא ע"כ כשמוכרח לפרוש המצודה בשביל התינוק ליכא תוספת איסור במחשבתו להדגים, משא"כ בהטלת מום לפי"מ דקימ"ל דאף גרמא אסור, ע"כ במקום שהתירו מחמת ההכרח אסור להתכוון, דרק המעשה היא מוכרחת אבל לא המחשבה ודו"ק:

(שם) תוד"ה אחת וכו' וי"ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי דקאי תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטמאה לרבוי' להיתר הנאה, ובשיטמ"ק אות י"ג דאתלוי' לא שייך דאינה ראוי' לכלים, וקשה לשיטת רש"י ב"מ (ד"צ.) דאף תרומה הראוי' לאכילת אדם מותר להאכיל לבהמה, ושיטת רש"י ביצה (כ"ז) דבתרומה טמאה מקיים מצות ביעור במה שמאכילה לבהמתו, ולפי"ז אף תלוי' מותר להאכיל לבהמה ממנ"פ, וא"כ מה ראי' דלך קאי אטמאה הרי אפשר דקאי על תלוי' כמו דמשמרת קאי על תלוי':

אך אנהירנהו לעיינין דברי האבני נזר יו"ד סי' תמ"ח שהעלה דמה שמאכיל לבהמה בעודה טהורה ומה שמאכילה לאחר שנטמאה תרי מילי נינהו, בעודה טהורה שראוי' לאדם מה שמאכיל לבהמה חשוב כמו אכילת האדם ומקיים המצוה, ולאחר שנטמאה אינו מקיים מצות אכילת תרומה במה שמאכיל לבהמתו [דניון שאינו ראוי לאדם א"א להחשיב אכילת הבהמה כאילו אכלה אדם] אלא מצות שרפה דשרפה היינו כליון עיי"ש באריכות ותבין, וממוצא הדברים נשמע דתרומה תלוי' אינו רשאי ליתן לבהמתו כיון דלא שייך בה אחד מב' הסוגים הנ"ל שאינה ראוי' לא לאכילת אדם ולא לשרפה ודו"ק:

עוד נ"ל דלשיטת רש"י נוכל לתרץ קו' התוס' באופן אחר דלעולם לשון רבים דתרומותי קאי על טהורה ותלוי', ומ"מ שפיר נשמע מינה דאף תרומה טמאה מחויב ליתן לכהן דאם איתא דטמאה אינו חייב ליתן לכהן אף בתלוי' לא הי' מחויב כדין כל ספק מת"כ שאינו חייב ליתן מספק, ומדכתיב בתלוי' שלך תהא מוכרח דאף טמאה ניתנת לכהן וא"ת הרי התלוי' אינה ראוי' לכלום, י"ל דראוי' היא לכשיתברר הספק, ואף דעכשיו אינו שוה כלום אפשר דס"ל לר"א גורל"מ כממון דמי, או י"ל דאף דלא שייך לשון נתינה בדבר שאינו ראוי לכלום כמש"כ התוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן, מ"מ הא כאן אינו מיוחד לשון נתינה על תלוי' בלבד אלא גם על טהורה ומשום טהורה כתיב לשון נתינה ודו"ק, אך מחוורתא כמש"כ ליישב שיטת רש"י מעיקרא:

(שם) תוד"ה מי קניס וכו', ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו בב"ח וכלאי זרעים שיש לחלק, עי' גור ארי' להמהר"ל פ' ראה פי"ד מש"כ בזה, ותורף דבריו דיש חילוק בין מטיל מום וכוונתו להתירו להיכא דאין כוונתו להתירו דאם אין כוונתו להתיר לא נעשה התועבה רק במקום המום בלבד ונחשב שאין התועבה לפניו משא"כ בשכוונתו להתיר דאז נעשה התועבה בכל הבכור דהתועבה היא מה שהתירו עייש"ה, ולכאו' אינו מובן הא אף באין כוונתו להתיר מ"מ ההיתר הוא פסיק רישא וכיון שניתר הרי מעשה התועבה לפנינו:

ואולי י"ל דכשמטיל מום הרי אינו עושה מעשה רק במקום המום ומה שהבכור ניתר ע"י כך אינו אלא גרמא, אלא דאם מכוון לכך מחשבתו משוי לגרמא מעשה, אבל כשאינו מכוון אף דהוי פ"ר, פ"ר לא משוי לגרמא מעשה כמש"כ בס' אבן העוזר סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקות, ועי' אגלי טל מלאכת זורע ס"ק כ"א, ואף דהא דמחשבתו משוי לגרמא מעשה לא שייך רק לענין שבת כדמבואר בב"ק (ד"ס.) משום דכתיב מלאכת מחשבת, אך אפשר כיון דאיסור הטלת המום העיקר תלוי בכונתו להתיר כמש"כ בגו"א שם, ודמיא למש"כ הרשב"א שבת (קל"ג.) לענין קוצץ בהרת שהקשה אמאי קרי לה דבר שאינו מתכוין הא מתכוין לקציצה אלא שאינו מתכוין לטהר וכו' וי"ל דאי כתב רחמנא השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ והילכך כשזה קוצץ לשם מילה ה"ל דבר שאינו מתכוין אצל טהרה עכתו"ד ז"ל עייש"ה וה"ה כאן,