ראשית בכורים (בכורות) קמב

העולם משמע דלאחר שיצא לכ"ע אסור מה"ת [דמדרבנן אף קודם שיצא אסור בבכור בזמן המקדש] אע"כ כיון דיהי' ראוי לאחר זמן הוי בכלל תמים לרצון וה"ה לבע"מ עובר, ולא מבעיא להסוברים דעובר היינו שעובר ממילא דודאי דמיא למחו"ז, אלא אף להסוברים דע"י רפואה חשוב ג"כ עובר עי' תוס' לקמן (ל"ח:

) מ"מ לא מסתברא לחלק בין מום עובר למחו"ז, כיון דגם זה יש לו תיקון לאחר זמן:

ועוד אף אם נתפוס דתמים יהי' לרצון משמע שיהא עכשיו ראוי לרצות, לכה"פ הי' לנו לאסור בו הטלת מום מה"ת מטעם גרמא, דעכ"פ לא גרע מגרם הטלת מום, דכמו דאסור לגרום מום בדבר שראוי עכשיו לרצון כ"כ יאסר כאן להטיל מום בידים מפני שגורם לבטל התמים יהי' לרצון לאחר זמן, כדמצינו גבי חמץ דע"י מה ששוה ממון לאחר הפסח חשוב גורם לממון, [ועי' סנהדרין (ע"ז) סוף חמה לבוא סוף צנה לבוא פטור ופירש"י גרמא הוא ואינו מסור לב"ד אלא לשמים] אע"כ דכאן כ"ע מודו דאסור מה"ת ואדרבא עדיף מגרמא דשם אינו עושה מעשה בגוף הבכור משא"כ בזה דעושה מעשה בגופו רק דביטול ריצוי הקרבן הוא לאח"ז וכדמשמע מדברי הרמב"ם הנ"ל דלוקה אם מטיל מום בבע"מ עובר, ואי מטעם גרמא הא ליכא רק איסורא גרידא אע"כ דנחשב מטיל מום בידים כנ"ל, ועדיף ג"כ ממטיל מום בזה"ז שפסק הרמב"ם דאינו לוקה וכתבתי לעיל דחשוב גרמא, דהתם אכתי מחוסר מעשה בנין מזבח ואינו עומד לכך. משא"כ הכא דעומד להתרפאות כך עלה בדעתי לפום רהיטא:

שוב עיינתי בדברי הרא"ש שנית וראיתי מפורש דס"ל דאף בעלמא מותר להטיל מום קבוע במום עובר, מדמביא ראי' שאסור מדרבנן מהא דאמר רב י"ח חודש גדלתי אצל רועי בהמה וכו' עיי"ש וכן מפורש בטור ובשו"ע וקשה כנ"ל, כן תמוה על הטור ושו"ע שפסקו בזה כהרא"ש אף דהוי יחידאי [דברמב"ם מפורש להיפוך וכן משמעות רש"י כנ"ל] ולא הביאו כלל דעת החולקים, ובפרט שהוא להקל בשל תורה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה שהתיר הרא"ש להטיל מום קבוע בבע"מ עובר הוא רק בזה"ז [דהרא"ש לא מיירי רק בדינים הנוהגים בזה"ז ועי' אבני נזר יו"ד סי' תי"ב דאף פלוגתא דהני תנאי אי שרי להטיל מום בבע"מ מיירי בזה"ז] וטעמא דמילתא לפימש"כ לעיל בטעם הרמב"ם והחינוך דבזה"ז אסור להטיל מום מה"ת ואין לוקין עליו, משום דאינו אלא גרמא כיון דעכשו אינו תמים לרצון, וכן המטיל מום קבוע בבע"מ עובר אפי' בזמן הבית אינו אלא גרמא דעכשו אינו תמים לרצון, וע"כ המטיל מום קבוע בבע"מ עובר בזה"ז שרי לגמרי מה"ת, דהוי תרי גרמא דלא חזי עכשיו להקרבה מחמת ב' דברים וכמו דלא אמרי' תרי הואיל ותרי רואין ה"ה בתרי גרמא (ועי' רש"י לעיל (ד״י.) דב' דחויין הוי כאינו ראוי בעצם וה"ה בזה כיון שנדחה עכשו מחמת ב' דחויין הוי כאינו ראוי לעולם] וא"כ לק"מ ממחו"ז וכל הנך, וגם אתי שפיר מה שלא הביאו בשו"ע רק דעת הרא"ש ולא דעת הרמב"ם משום דאפשר דבזה"ז אף הרמב"ם מודה דהרמב"ם לא מיירי אלא בזמן הבית מדקאמר דאינו לוקה ובזה"ז אפי' בתם אינו לוקה:

ואפשר דהרא"ש הוציא דבר זה, דהנה לכאורה קשה אמאי קרינן לו מום עובר הרי אין לו רפואה לעולם רק ע"י הקזה במקום שעושה מום, ומה"ט מפרש הרא"ש דלעולם יש לו תקנה ברפואה ע"י סממנים בלי הטלת מום, אלא דמיירי באופן שאדם זה אין לו כעת סממנים מוכנים לזה ואם יחפש אחריהם בתוך כך תמות וע"כ חשוב מום עובר, דאם דנין על גוף הבהמה הרי יש לה רפואה וס"ל דאף על ידי רפואה נחשב מום עובר, וכן מוכח קצת ביראים מצוה שפ"ג עיי"ש:

ועוד אפשר דאם לא הי' שום ציור לרפאותו רק ע"י הטלת מום הוי שרי לכ"ע מה"ת, דאף למאן דאוסר להטיל מום בבע"מ היינו מום אחר משא"כ בזה דהא דנחשב בע"מ מתחילה הוא ג"כ מחמת אותו המום דכיון שאין לה חיות רק מחמת זה המום נחשב בע"מ מעכשו ודו"ק וע"כ מסתברא דכאן מיירי ביש לו רכואה ממ"א:

(שם) באו"ד וא"ת כיון דאחוזת הדם חשוב כמום שאינו יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לשחוט עילוי', וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאחלופי בתם א"נ חשוב כמו מום עובר שיש לו רפואה עכ"ל, הנה לפי"מ שכתבתי דאחוזת הדם פסול מטעם חולה, וחולה הא מפורש לקמן (מ"א.) דאין שוחטין עליו בגבולין, אך י"ל דזהו דוקא בחולה שיכול להתרפאות כדאמרי' שם בגמ', דחולה הדר בריא, אבל בחולה של אחוזת הדם שאינו יכול להתרפאות בלא מום חשוב כבע"מ קבוע א"כ שפיר הקשו לשחוט עילוי':

ומה שתירצו דמדרבנן אסור דאתי לאחלופי בתם, פירושו דאתי לאחלופי בחולה שיש לו רפואה דחשוב כתם לענין זה, והא דאתי לאחלופי הוא משום דמחולי זה הרי יש לו רפואה, ואף דנחשב כמום קבוע משום דהרפואה היא רק ע"י המום, מ"מ לאינשי לא מינכר מילתא כ"כ:

ומש"כ א"נ חשוב כמום עובר שיש לו רפואה, לכאורה יש לדקדק לפימש"כ התוס' חולין (כ"ח:

) דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין לך מום גדול מזה, והא דכל שחיטת קדשים לא חשוב מום משום חתיכת העור שלפני השחיטה הוא משום דבקדשים השחיטה מתחלת משעת חתיכת העור כמה שהוכיח באבני נזר יו"ד סי' י"א מדברי ר"ת בס' הישר עיי"ש, וכל זה בקדשים ששוחטין אותן לפנים דרך עבודתן משא"כ הכא שישחוט בחוץ הרי אין התחלת שחיטה רק מחתיכת הסימנים וא"כ נעשה בע"מ לפני השחיטה וכיון שנעשה בע"מ קבוע קודם שחיטה שוב מותר לשחוט עליו בגבולין, וא"כ מה תירצו התוס' דאסור לשחוט עליו משום דחשוב כמום עובר הרי נעשה בע"מ קבוע לפני השחיטה וכיון שמותר להטיל בו מום קבוע יהי' שרי גם לשחוט עליו:

אך י"ל כך דאף דאחוזת הדם שאין לה רפואה רק ע"י מום מותר להטיל בה מום, היינו רק מום זה שמוציאה מחולי של אחוזת דם אבל מום קבוע אחר אסור להטיל בה, והטעם בזה דבאמת החולי של אחוזת דם הרי אינה קבוע דיש לה רפואה רק דמום זה שמרפא אותה לא נוכל לאסור כיון דאם באנו לאוסרו הרי ישאר החולי קבוע, הילכך לגבי מום זה חשוב כחולי קבוע, אבל לגבי מום אחר חשוב כחולי שאינה קבועה, דאף אם נאסור מום האחר הרי יש לה רפואה ע"י הקזת דם, ועי' דוגמא לזה בש"ס חולין (ד"פ:

) גבי השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ קמא מיקטל קטלי' שני מתקבל דפנים הוא פירש"י נהי דלענין שחוטי חוץ להתחייב כרת הוי שחיטה דגזיה"כ הוא אבל לכל מילי לאו שחיטה היא עיי"ש הרי דלענין שחו"ח א"א לומר דלא הוי שחיטה דא"ת דלא הוי שחיטה הרי אינו שחו"ח ושוב הוי שחיטה,