ראשית בכורים (בכורות) קמא

בכלל מטיל מום ומחשבה הוי רק גרמא כדפירש"י גיטין (נ״ג.) יש ללמוד מלאו דמחשב דגרמא אסור, אך יש לדחות כיון דס"ל לר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ הרי לדידי' אין איסור הטלת מום משום מבטל הקדושה דהא בע"מ בלא"ה אינו ראוי לרצות ואעפי"כ אסור להטיל בו מום שני הרי דגוף המום האיסור ולא מה שפוסלו מהקרבה, א"כ לדידי' אין לדמות מחשב בקדשים למטיל מום, ואפשר דלר"מ גרמא שרי, שוב ראיתי ביראים מצוה שפ"ג מפורש יוצא דלר"מ גרמא שרי, עיי"ש:

אך לפי"ז יש להקשות להיפוך לרבנן דס"ל מותר להטיל מום בבע"מ דאיסור הטלת מום אינו אלא היכא דפוסלו מהקרבה, א"כ אליבא דידהו מחשב בקדשים שפיר הוי בכלל הטלת מום דאין האיסור גוף המום רק מה שפוסלו מהקרבה, וכיון דגלי קרא לא יחשב למ"ל כל לרבות גרמא והרי ידעינן לה ממחשב דהוי ג"כ ענין גרמא, אך עי' בתוס' כאן ד"ה אחד שכ' ואפי' הוי תנאי דלא דרשי כל אפשר דהכא דרשי שיש סברא לרבות עיי"ש, ואולי הטעם היא כנ"ל דלא גרע ממחשב:

(דף ל"ד.) תוד"ה אילימא וכו' ונראה לפרש הכא דבתרתי פליגי דבברייתא פליגי במטיל מום בבע"מ שאחזו דם ביותר וא"א לו להתרפאות בלא הקזה שלא ימות כדאמר לעיל דאי לא שביק לי' מיית דאז חשוב מום, ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת הדם אם לא יקיזנו במקום שעושה בו מום חשוב כבע"מ עכ"ל:

הנה מש"כ דכיון שא"א להתרפאות בלי הקזה שלא ימות חשוב כבע"מ מעכשו, ע"כ אין הטעם דמחמת שסופו למות נחשב בע"מ כמו כל עומד דממילא דכ"ע מודו כמש"כ הח"ס חיו"ד סי' רנ"ו, דא"כ כל טרפה יחשב בע"מ דהא סופו למות מחמת טריפותו ולמ"ל כל הני קראי במנחות (ד"ו.) לפסול טרפה ת"ל דהוי בע"מ ועי' רמב"ם פ"ב מאיסורי המזבח דטרפה פסול לקרבן וכו' ואעפי"כ אין פודין אותו, ואם איתא דנחשב כבע"מ אמאי אין פודין אותו דומיא דבע"מ אע"כ דאף שסופו למות מ"מ אין סופו להעשות בע"מ, ובע"מ הוא סוג אחר לגמרי, ומה דנחשב כאן בע"מ י"ל לפי המבואר בתוס' חולין (ע"ג.) ד"ה חבורי דעומד מחמת שני דברים דינו כעומד דממילא וכ"ע מודו [עי' בחידושי לדף ט':

בהג"ה באריכות] וה"ה כאן כיון שאחזו דם ומצטער מאוד וסופו למות אם יטיל בו מום, הרי עומד להטיל בו מום מחמת שני דברים מחמת צעב"ח ומחמת הפסד ממון וע"כ נחשב בע"מ מעכשו, (ועי' אבני נזר חיו"ד סי' מ"ט מש"כ בישוב דברי הרמב"ן לענין צומת הגידין] והא דחשיב לי' הרא"ש למום עובר אף דלעולם לא יעבור המום, י"ל משום דכל עומד מועיל רק לבטל הוייתו של עכשו אבל לא שיחשב מעכשו הוי' משום סופו כמה שביאר באבני נזר או"ח סי' קנ"ט אות כ"ה עיי"ש, וא"כ אף בזה כיון שסופו לקבל המום יצא מכלל תם ולכלל בע"מ לא בא, וא"כ דמיא לבע"מ עובר דהוי ג"כ גדר ממוצע בין תם לבע"מ גמור:

*):

והנה הרא"ש הוכיח מכאן דמותר להטיל מום קבוע במום עובר דהא מום זה דאחוזת הדם עובר ע"י רפואה, אך ברמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח הט"ז משמע דאסור מדכתב דהמטיל מום קבוע בספק מום עובר אינו לוקה משמע דבודאי מום עובר לוקה, וכן מבואר שיטת רש"י מדכתב במתני' ד"ה אין מקיזין ואפי' במקום שאין עושין מום דיכול לחזור ולהתרפאות וכו' הרי תפס דמום עובר מותר להטיל, ואם איתא דס"ל שמותר להטיל מום קבוע במום עובר הא לעולם יש עצה להטיל מום היינו שיטיל מתחילה מום עובר ואח"כ יהי' רשאי להטיל מום קבוע, ואמאי כהנים חשודין להטיל מום הא יש להם עצה בהיתר ולא שבקי התירא ועבדי איסורא, ועוד למ"ל בעלמא ירעה עד שיסתאב הא יש עצה כנ"ל, ואין לומר דאעפי"כ אם עושה תחילה מום עובר ע"ד להטיל אח"כ מום קבוע אסור אף להרא"ש, דהא מפורש ברא"ש פ"ב דביצה סי' ה' דאפי' מלחן עכו"ם ואח"כ צלאן שרי עייש"ה וה"ה כאן, אע"כ דלא אזיל בשיטת הרא"ש, ולהרא"ש ודאי אסור להטיל מום עובר:

ולכאורה קשה לדעת הרא"ש למ"ל הטעם דלעולם לא יצא מאחוזת הדם בלא הטלת מום, הא אף אם אפשר שתתרפא מאחוזת הדם בלא הטלת מום יש להתיר להטיל מום מה"ת כיון דעכשו הוא חולה והוי כבע"מ עובר כדמבואר ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה"ו דחולה דמיא לבע"מ עובר, ועוד דזיל בתר טעמא, דמה שהתיר הרא"ש להטיל מום קבוע במום עובר הוא משום דעכשו אינו תמים לרצון, וא"כ ה"ה בחולה כיון דפסול לקרבן מה"ת ואינו ראוי לרצון יהי' מותר להטיל בו מום, ולמ"ל האי טעמא דא"א להתרפאות בלא מום:

ולכאורה עלה בדעתי דבעלמא אף הרא"ש לא התיר להטיל מום קבוע במום עובר רק דס"ל ד חולה שאין לו רפואה דמיא לבע"מ קבוע דעיקר האיסור להטיל מום קבוע במום עובר הוא משום דנחשב תמים יהי' לרצון מפני שיהי' ראוי לרצון לאחר שיתרפא, משא"כ בחולה שאין לו רפואה מותר להטיל בו מום קבוע, הילכך באחיזת הדם שאין לו רפואה אם לא יקיזו לו דם במקום שעושה בו מום חשוב כחולה שאין לו רפואה וכבע"מ קבוע דאם נבוא לאסור להטיל בו מום הרי ישאר בחליו לעולם, וא"כ ע"כ אין לאסור הטלת המום דהא דנחשב מום עובר הוא רק כשאתירין לעשות בו מום, וא"כ ממנ"פ מותר להטיל מום, ודמיא למש"כ התוס' ב"מ (נ"ד:

) ועירובין (ל"א:

) לענין בונין בחול ואח"כ מקדישין דאף דאין הקדש מתחלל ע"ג קרקע ותלוש ולבסוף חברו חשוב מחובר, מ"מ התם חשוב תלוש, כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה עיי"ש, [ועי' מש"כ בחידושי לביצה (ד"ב.) שלא יסתור לסברת התוס' פסחים (כ"ו.) גבי עלה עלי' זכר ואכמ"ל] וה"ה כאן דחשוב מום קבוע כיון דאם לא נתיר הטלת מום ישאר מום קבוע, וממילא מותר להטיל בו מום כיון דאם לא יטיל בו מום לא יהי' ראוי לרצון לעולם משא"כ היכא דיש לו רפואה ממקום אחר שאינו עושה בו מום ודאי אסור להטיל בו מום קבוע, אע"ג דעכשיו אינו ראוי לרצון מ"מ הא ראוי לאחר זמן, דאל"כ יהי' מותר להטיל מום במחוסר זמן כיון דעכשו אינו תמים לרצון, ומדאמרי' בתמורה (כ"ד:

) מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר *) הגה"ה דרך אגב, יש להעיר עמש"כ הרא"ש כאן דבעלמא אסור להטיל מום קבוע בבע"מ עובר מדרבנן וכאן התירו משום פסידא עיי"ש, אמאי לא קאמר דהתירו משום צעב"ח דיש להתיר טפי מבמקום פסידא כדמבואר בשבת (קכ"ח:

) אתי צעב"ח דאורייתא ודחי איסור מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצ"ע בזה. ע"כ הגה"ה: