ראשית בכורים (בכורות) קמ

ואולי י"ל כיון דאכתי אינו ראוי עכשיו להקרבה אלא דיש בו צד ראויות לכשיבנה המקדש חשוב כמו גרם הטלת מום, פירוש, דאף שהטיל המום בידים מ"מ כיון שאיסור הטלת מום הוא רק היכא דשייך תמים יהי' לרצון ובזה"ז אכתי אינו ראוי לרצות רק דיש בו צד ראויות לאח"ז, ובמה שהטיל המום גרם שלא יהי' ראוי לרצות לאחר זמן כשיבנה המקדש, וכגון זה חשוב גרמא כמו דחמץ בפסח חשוב גורם לממון מפני שיהי' שוה ממון לאחר הפסח (עי' פסחים כ"ט) וכיון דהוי רק גרם הטלת מום אסור מה"ת ואין לוקין עליו, דגרם הטלת מום ילפי' מכל ודמיא לח"ש דילפי' מכל שאסור מה"ת ואין לוקין עליו, ואפי' לדעת הרמב"ם דמקריבין אעפ"י שאין בית [והשוחט בחוץ בזה"ז לוקה משום דראוי להתקבל בפנים], מ"מ לא הוי אלא גרמא דהא צריך לבנות מזבח כדי להקריבו ובשעת הטלת מום אכתי לא נבנה [ודמיא למש"כ התוס' שבועות (ד"ד.) דהנשבע לאכול את הככר וזרקו לים אינו לוקה דהוי לשאב"מ, ולכאורה הלא במעשה דזריקה נתבטלה השבועה שלא יוכל לקיימה עוד ואמאי חשוב לשאב"מ, אך הטעם הוא דהזריקה אינו גוף הביטול רק גרם להביטול דאף בלעדי הזריקה אכתי מחוסר מעשה לקיום השבועה [וכ"מ באבני נזר או"ח סי' שפ"ב] וה"ה כאן דאיסור הטלת מום הוא משום דמבטלו מלהיות תמים לרצון, וא"כ קודם שנבנה המזבח לא חשוב ביטול רק גרם להביטול דאף אם לא הי' מטיל בו המום אכתי לא חזי להקרבה, ועי' רמב"ם פ"ב מה' בכורות הי"ד, דבזה"ז מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם מפני שסופו להאכל במומו הרי דאף להרמב"ם חשוב סופו להאכל במומו]:

בש"ס ע"ז (י"ג:

) פרכי' על הקדשים בזה"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ומשני בע"מ אע"ג דלגופי' לא חזי לדמי' חזי האי לאו לגופי' חזי ולא לדמי חזי, והקשה הגרעק"א בגה"ש הא פלוגתא דר"מ וחכמים בבכור מתניא ובכור הא לא חזי לדמי עיי"ש:

ולפענ"ד נראה ליישב דהנה בשמעתין אמרי' ור"מ האי תמים יהי' לרצון מאי עביד לי' מיבעי לי' למעוטי בע"מ מעיקרו בע"מ מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא, והקשו בתוס' תימא לימא דלבכור איצטרך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון, וי"ל דניחא לי' לאשכוחי דאיצטרך לכל הקדשים וכו' עיי"ש, הרי דאף לר"מ דס"ל אסור להטיל מום בבע"מ זהו רק היכא דבשעת חלות הקדושה הי' תם אבל אם הי' בע"מ בשעת חלות הקדושה מודה דאין בו איסור הטלת מום, וע"כ דהיינו טעמא דדריש תמים יהי' לרצון דמי שהי' תמים לרצון והי' אסור להטיל בו מום בהיותו תם אף כשנעשה אח"כ בע"מ אכתי נשארה בו קדושה זו שיאסר להטיל בו מום שני, משא"כ בקדשים בזה"ז שלא הי' ראוי לרצון לעולם, וכן מוכרח, דהרי התוס' כתבו כאן דה"נ מצי למימר דאיצטרך לזה"ז דלא עבר משום מטיל מום הרי דמתמים יהי' לרצון יליף ר"מ למעט הנך תלתא, פסוה"מ לאחר פדיונן, ובכור שנולד במומו, וקדשים בזה"ז, ולכאורה היכא מצי למעוטי הנך תלתא מחד קרא, נימא דמקרא זה אינו ממעט רק הפחות שבהם אע"כ דלאו מיתורא דקרא קדריש רק ממשמעותי' [עי' תוס' תמורה (כ"א.)] דכל שהי' ראוי לרצות אסור להטיל מום אף לאחר שנפסל וממילא נתמעט קדשים בזה"ז שלא הי' ראוין לרצות לעולם וכן בכור שנולד במומו, והא דמעטינן פסוה"מ לאחר פדיונן אף דגוף זה הי' ראו' לרצות מ"מ הרי עכשו כבר נתחללה קדושתו לגמרי ונתחלפה באחר, דלא מהני מה שהי' ראוי להקרבה כבר רק היכא דאף עכשו נשארה בו צד קדושת הגוף:

וזהו מה דאמרי' בע"מ אף דלגופי' לא חזי לדמי חזי דאכתי נשאר בו קדושת הגוף לענין דתמורתו חזי להקרבה, וכן בבכור נשאר בו קדושת הגוף לענין דמצוה לאכלו תוך שנתו, [עי' רש"י זבחים (ק"ד.) דשחיטתו בגבולין כזריקתו במקדש] משא"כ בבכור הנולד במומו דאף שיש בו קדושה זו מ"מ לא הי' ראוי לרצות לעולם ומה שנשאר בו צד קדושת הגוף לא מהני רק היכא דהי' ראוי לרצות מתחילה:

ועי' בפ"ז דתרומות מ"ב דפליגי ר"מ ורבנן בבת כהן שנשאת לאחד מהפסולין אי משלמת חומש, ור"מ ס"ל דחייבת בחומש דלא מהני הא דלא היתה זרה מעיקרא רק אם עדיין ראוי' לחזור לקדושתה, וה"ה כאן ס"ל לר"מ דלא מהני מה שהי' ראוי לרצות מתחילה רק היכא דעדיין נשאר בו צד קדושת הגוף, שוב ראיתי באבני נזר יו"ד סי' ת"א שדיבר מזה באופן אחר קצת עיי"ש *):

(שם) בגמ' ורבנן נמי הא כתיב כל מום לא יהי' בו ההיא לגרמא הוא דאתי, לכאורה לר"מ דלא מייתר לי' קרא דכל לענין גרמא הי' בדין דלדידי' גרמא שרי, אך לפי"ד החינוך הנ"ל דמחשב בקדשים הוי *) הגה"ה יש להעיר היכא דפיגל בקימץ ועדיין לא פיגל בלבונה אם עובר על לאו דלא יחשב במה שמפגל אח"כ גם בלבונה, והוא לפימש"כ הרמב"ם והחינוך מצוה קמ"ד דהא דלא קחשיב לאו דמחשב בקדשים ללאו מיוחד משום דנכלל בכלל מטיל מום בקדשים, וא"כ המחשב מחשבת פיגול בלבונה אחר שכבר פיגל בקומץ דמיא למטיל מום בבע"מ, ולפי"מ דאמרי' דמטיל מום בבע"מ אסור משום דאע"ג דלגופי' לא חזי לדמי חזי, א"כ כאן דלאו לגופי' חזי ולא לדמי חזי שוב אין בו איסור הטלת מים דהא כבר נפסל משעה שפיגל בקומץ כמש"כ הרמב"ם פט"ז מה' פסוה"מ, אך לפימש"כ דהעיקר תליי באם הי' ראוי לרצות מכבר ואף עכשו נשאר בו קצת קושת הגוף, א"כ ה"ה בזה כיון דקודם שפיגל הי' ראוי להקרבה ואף אחר שפיגל בקומץ עדיין יש בו צד מזבח לענין דאם עלה לא ירד שפיר עובר משים מטיל מום, ואף דבמה שחשב גם בלבונה לא ביטל הראייות לענין שאם על לא ירד דאף עכשו דינא הכי, מ"מ אין האיסור משום ביטול הקדושה אלא משום דאף עכשו היא קודש תדע דהא אמרי' בגמ' דבבע"מ עובר משום דחזי לדמי ואף דאף אחר הטלת מום שני כתי חזי לדמי:

ולפי"ז הא דאמרי' במנחות (ט"ז.) דלרב אם פיגל בקימץ ושתק בלבונה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, קשה לכאורה מהא דס"ל לרב בכתובות (ע"ג.) גבי קדשה ע"ת וכנסה סתם דלא אמרי' ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל משום דאינו רוצה לעשית בעילתו בע"ז הרי דבמקום איסור לא אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה וכאן ס"ל דאף במקום איסור אמרי' כן, ומוכרח לחלק דהכא שאני דכבר איתרע חזקת כשרות שלו במה כבר בקומץ ועי' תמורה (כ"ז.) או דילמא אע"ג דאתחזק באיסורא לא שביק אינש היתירא ועבד איסורא ואכתי צ"ע בזה ולא באתי כאן רק להעיר. ע"כ הגה"ה: