ראשית בכורים (בכורות) קלט

מצוה קמ"ד דאף מחשב בקדשים נכלל בלאו דהטלת מום [וכ"ש לר"ש דדנין כאן אליבי' דאיהו דריש טעמא דקרא], א"כ באחוזת הדם שסופה למות (אם לא יקיז דם במקום שעושה בה מום] אין בה איסור הטלת מום דבהטלת המום אינו מחלל קדושתה אלא אדרבה היא לטובת הקדושה דעכ"פ תשאר בה קדושת בע"מ, ואם יניחנה כך תמות ותפקע קדושתה לגמרי, אלא דאי לאו דאזיל ר"ש בתר כוונה לא הי' מקום להתיר כאן כיון דגוף המעשה אסורה אין אנו דנין על כוונתו, אך כיון דס"ל בעלמא דשא"מ מותר הרי אזיל בתר כוונה ע"כ כל שתכלית כוונתו לטובת הקדושה שריא [וע' א"נ סוס"י תי"ב תירץ בא״א]:

ובזה ניחא מה דאמרי' בשמעתין הי ר"ש אילימא ר"ש דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דשא"מ מותר וכו' אלא ר"ש דברייתא, פירש"י דאמר אף ישחוט על אותו המום, ולכאורה הא אף ר"ש דמתני' יש בו חידוש דלא ישחוט על אותו המום אף דבהיתר עשה, אך לפי הנ"ל יובן דהחידוש הוא מה דמותר לשחוט דסד"א כיון דעיקר ההיתר מפני שאין כוונתו לטובת עצמו רק לתועלת הקדש לא נתיר לו לשחוט דא"כ יהי' לו נגיעת עצמו ואולי יהי' כוונתו לצורכו קמ"ל:

ברש"י ד"ה ר"י אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ועכשו אינה ראוי' לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה הילכך יגלנה ותיטמא ותהא ראוי' לזילוף עכ"ל, הנה הא דחשיב לזילוף איבוד אף דאמרי' בפסחים (ד"כ:

) שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים בסוכה (ד"מ:

) דרשי' לענין שביעית לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף משום דאינו שוה לכל נפש, ובודאי ה"ה לענין תרומה דהא מדמינן להו אהדדי במתני' פ"ח דשביעית מ"ב דכמו דשביעית ניתנה לאכילה ושתי' וסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך ה"ה לתרומה עיי"ש, ועי' רמב"ם פי"א מה' תרומות ה"א, ומדברי רש"י כאן משמע דלר"י יש חיוב להניחה במקום התורפה כדי שתהא ראוי' לזילוף, אך בפסחים (ט"ו.) פירש"י כלומר אם רצה יכול לגרום לה משמע דהוי רק גדר רשות ולא חובה עיי"ש:

ובעיקר טעמו דר' יהושע יש לי מקום עיון כיון דס"ל דתרומה תלוי' אינו מוזהר על שמירתה דיש אם למסורת ותרומתי כתיב, א"כ אמאי אסור לטמא אותה בידים הרי הא דמוזהר שלא לטמא תרומה הוא רק משום משמרת תרומתי, וכיון דקרא רק על ודאי ולא על תלוי' יהי' מותר לטמא אותה בידים ג"כ, ובעלמא משמע דרק לגרום רשאי ולא לטמא בידים וכן מפורש בירושלמי פ"ק דפסחים דלטמא בידים אף לר"י אסור:

והנלפענ"ד דר' יהושע ס"ל דהא דאסור לטמא תרומה ילפי' מבכל קודש לא תגע מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה כדאיתא בזבחים (ל"ג.) ובכ"ד, הילכך אף תרומה תלוי' אסור לטמאה בידים אך קרא דמשמרת תרומותי קאי על גרם טומאה שישמרנה שלא תבוא לידי טומאה וס"ל לר"י דשימור שייך רק בתרומה טהורה אבל לא בתלוי' משום דתלוי' בלא"ה אינה משומרת כמש"כ הרמב"ן הובא בריטב"א ריש חולין דבתרומה וקדשים אף ספק טומאה בר"ה טמא דמ"מ השימור נעדר, וכיון דבלא"ה אינו משומר שוב לא שייך בהו שימור, ור"א ס"ל כיון דקרינן משמרת תרומותי לשון רבים ע"כ גלי קרא דאף תלוי' צריכה שימור, ור"ג ס"ל כר"י דבתלוי' לא שייך משמרת מ"מ לגרום בידים אסור שמא יבוא אלי' ויטהרנה, ור"י אפשר דס"ל היסח הדעת פסול הגוף ואפי' אם יבוא אלי' ויאמר שלא נטמאה אינו מועיל כדס"ל לר"ל בפסחים (ל"ד.):

ועי' רדב"ז על הרמב"ם פי"ב מה' תרומות ה"ג שתמה ע"מ שפסק כר"ג לגבי ר' יהושע ולפימש"כ אתי שפיר דכיון שמחלקותם תליא אי היסח הדעת פסול טומאה או פסול הגוף ור' יוחנן הא ס"ל דפסול טומאה הוי והלכתא כריו"ח לגבי ר"ל ע"כ הוכרח הרמב"ם לפסוק בזה כר"ג ועי' מלמ"ל פי"ט מה' פסוה"מ ה"ד הביא פלוגתא דריו"ח ור"ל וכתב וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו, ולפי הנ"ל דין זה מבואר בדברי הרמב"ם פי"ב מה' תרומות הנ"ל, אך אכתי יש בזה מקום עיון לפימש"כ המלמ"ל פי"ב מתרומות ה"א דהרמב"ם אזיל בשיטת התוס' מכות (י"ד:

) דבכל קודש לא תגע לא קאי על איסור נגיעת תרומה, וא"כ לדידי' ע"כ האיסור לטמא תרומה הוא מקרא דמשמרת תרומתי וכיון דר"ג ס"ל בהא כר"י דקרא דמשמרת לא קאי על תרומה תלוי' אמאי יאסר לטמאה בידים, ואולי י"ל דר"ג ס"ל יש אם למקרא ותרומותי קרינן דקאי גם על תלוי' ומ"מ מסתברא לי' דזהו רק לענין שלא יטמאנה בידים ולא יסבב לה טומאה אבל לעשות פעולה לשמירתה אינו מחויב כיון דבלא"ה אינה משומרת, ואכתי צ"ע בזה:

בתוד"ה בע"מ כתבו דאפי' מאן דמחייב מטיל מום בבע"מ מ"מ בזה"ז גרע כדמבואר בע"ז (י"ג:

) דלא לדמי חזי וכו', וראיתי בחינוך מצוה רפ"ז שכ' דאף בזה"ז נוהג איסור הטלת מום מה"ת אלא שאין בו חיוב מלקות, ואיסור מטיל מום בבע"מ לא מייתי כלל משמע דלא ס"ל דפסק כרבנן דמותר להטיל מום בבע"מ ואעפי"כ בזה"ז אסור להטיל מום הרי דסברתו היא היפוך מסברת התוס':

שוב ראיתי באבני נזר סי' תי"ב שעמד על מה דאמרי' בש"ס ע"ז דמטיל מום בזה"ז פטור משום דלא קרינן בי' תמים יהי' לרצון, והרי בגוף הקרבן אין שום חסרון וראוי הוא לכשיבנה המקדש, ותירץ דבעל המימרא שם הוא רבא ואיהו לשיטתו דס"ל בע"ח נידחין הילכך אף כשיבנה המקדש לא יהי' ראוי להקרבה דהא נפסל בפגימת קרן המזבח, אבל לדידן דקימ"ל בע"ח אינן נידחין ודאי אסור מה"ת להטיל מום בזה"ז עייש"ה וא"כ מובן היטב שיטת החינוך דאף שפוסק במטיל מום בבע"מ שפטור כחכמים מ״מ להטיל מום בתם בזה"ז אסור מה"ת דגוף הקרבן יהי' ראוי להקרבה לכשיבנה ביהמ"ק ב"ב:

אך אכתי קשה כיון דאף בזה"ז אסור מה"ת אמאי אינו לוקה, ועי' בלח"מ פ"א מה' איסורי מזבח ה"ז שתמה כן על הרמב"ם, וראיתי במנח"ח שכתב דדין אם אסור להטיל מום בזה"ז תליא בהא אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דאם קדשה לעתיד לבוא וקדושת המקדש לא בטלה חייב עליו דהא יכול לבנות מזבח ולהקריבו אף בזה"ז, ומשום דמספקא לן אי הלכה דקדשה לעתיד לבוא או לא כתב החינוך דאין לוקין, אך על הרמב"ם קשה דהא הוא פסק דקדושת המקדש לא בטלה אמאי אין לוקין עיי"ש, ולפי סברת האבני נזר הנ"ל דהאיסור הוא משום דקימ"ל בע"ח אינן נידחין וחזי לכשיבנה המקדש אף על החינוך קשה אמאי אין לוקין: