ראשית בכורים (בכורות) יג

איסורו חישובו] אבל בהאם לא מסתבר לחלק בין דבר שעושה אותו בע"מ לדבר שאינו עושה מום, דאי כל דוקא שיהי' כולה ממש לישראל אפי' דבר שאינו עושה מום ג"כ ליפטור, וא"נ דאם חלק העכו"ם אינו חשוב הרי כמאן דלי"ל כלל, אפי' אם חלקו דבר שעושה בע"מ כגון כל האוזן וכיו"ב ג"כ לא יפטור דגבי בהמת חולין שאינה עומדת למזבח מום לא נחשב חסרון כלל כדמבואר ב"ק (צ"ח) הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט פרה כדקיימי קיימי דכולהו בהמות לאו למזבח קיימי, ועי' בתוס' שם שחילקו בין בהמת קדשים לבהמת חולין דגבי בהמת קדשים חשוב חסרון ולא בבהמת חולין, ואף דשם מיירי במום שאין החסרון ניכר בו כ"כ כצורם אוזן או בדוקין שבעין כדפירש"י שם (צ"ז:

) עיי"ש, וכאן הוי מום עם חסרון הניכר, מ"מ אכתי קשה ממנ"פ אם מצד חסרון, אפי' אם ליכא מום ליפטור, ואם אין אתה יכול לפוטרו מטעם חסרון דאינו אלא חסרון כ"ש דלא חשוב מה מועיל המום בבהמת חולין:

ומוכרח לומר דלעולם העיקר תלוי בחסרון, דאם ינטל חלק העכו"ם יהי' חסרון מובהק חשוב שותפות עכו"ם לפטור מבכורה, אלא דמסתמא כך הוא דחסרון שאינו עושה מום אינו חסרון גדול כ"כ דא"א שיהי' חסרון גדול דמינכר ולא תעשה בע"מ:

ולכאורה עלה בדעתי לפרש כוונת הרמב"ן כמש"כ הכס"מ בפי' דברי הרמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א שכ' הי' לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואין כל שאילו יחתך יהי' בע"מ ה"ז פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל ה"ז חייב בבכורה, והק' הכס"מ היכא משכחת לה שיחתך אבר א' ולא יהי' בע"מ, ותירץ דמשכחת לה כגון שהי' יתר אצבע בידו או ברגלו ואין בו עצם שאם חתכו כשר עכ"ל עיי"ש, ולפי"ז י"ל דלעולם סבירא לי' להרמב"ן דכל בכור וכל מקנך משמע כל ממש ואם יש לעכו"ם חלק מועט ג"כ פטור אלא דאם העכו"ם יש לו היותרת אבר אינו פוטר כיון דאם יחתך היותרת תשאר כל הבהמה שלימה נמצא דכל הבהמה של הישראל, ומש"כ דשותפות שאינו עושה בע"מ חייב כוונתו ע"ז, דבענין אחר רחוק הציור שינטל מה מהבהמה ולא תעשה בע"מ, דאפי' נפרד מועט עור הוי מום כמש"כ התוס' חולין (כ"ח:

):

אך פשטות דברי הרמב"ן לא משמע כן, וקשה להעמיס בדבריו כוונה רחוקה כזו, ומשכחת לה שפיר חסרון בלי מום באחד מהאברים הפנימיים ע"כ מחוורתא כמ"ש לעיל:

ויש להעיר האיך הדין באם חלק הנכרי אינו שוה פרוטה לפי"מ שפירש"י סוכה (כ"ז:

) דאי לא מטי שו"פ לכל חד לא חשוב שלו מי אמרי' דנחשב כולו של ישראל, או דילמא כיון דאצל העכו"ם אף פחות משו"פ חשוב ממון נחשב שותפות עכו"ם דבתר דידי' אזלי', אך לפי"מ שביאר באבני נזר סי' של"ד דבזה מודה רש"י ז"ל שאם כל החפץ הוא שלו ואינו שו"פ חשוב שלו רק אם כל החפץ שוה יותר אלא שלאדם זה אין בו רק פחות משו"פ כיון דגוף הדבר אינו שלו, רק שיש לו בה ממון פחות משו"פ אינו ממון, וא"כ הכא שהעכו"ם יש לו חלק מבורר שהאוזן הוא שלו ואין להישראל חלק בהאוזן כלל פשיטא דחשוב שלו אפי' אם אינו שוה פרוטה וז"פ:

והנה בהך דמתקיף לה ר"נ ולימא לי' שקיל אזנך וזיל, עי' פירש"י דאי נמי הוי בכור בע"מ נותן לכהן. משמע דהקו' היא נהי דאינו קדוש קדושת בכור תם להקריבו דהא האוזן הוא של הנכרי והוי כחסר אוזן, מ"מ יתקדש קדושת בכור בע"מ כאילו ניטל האוזן:

יש להעיר מש"ס תמורה (י"א:

) האומר רגלה של זו עולה תמכר לצורכי עולות ודמי' חולין חוץ מדמי אבר שבה והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר, אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחיי', פירש"י שזה לא נדר שלימה רק כל האיברין שהבהמה חי' ממנה עיי"ש, ולכאו' מה בכך שלא נדר יותר מ"מ כיון שזה האבר אינו שייך לו קמייתי בהמה מחוסרת אבר כמו דאמרי' כאן דכיון דהאוזן שייך להנכרי נחשב כניטל האוזן בפועל והוי בע"מ:

אך החילוק פשוט דכאן ששותפות הנכרי מזיק לקדושת בכורה דהא בעי' כל בכור שיהא כולו בכור של ישראל, אלא דאנו באין לומר שתחול הקדושה מחמת שקיל אזנך וזיל, הוי כאילו ניטל בפועל ממש דהא הקדושה היא רק משום דרואין כאילו ניטל, וא"כ אפי' ישנו לא עדיף מאילו ניטל וע"כ לא תחול עליו רק קדושת בע"מ, משא"כ בהך דתמורה כיון דאף הרגל של חבירו קדוש, א"כ מה שהרגל שייך לחבירו אינו מזיק לקדושת העולה ושפיר נוכל להקריבה, ואף שהרגל אינו שייך לזה מ"מ הקרבן כשר, דאם דנין על גוף הקרבן אין נ"מ אם הוא של ראובן או של שמעון, וכיון דע לה באה בשותפות אין שיתוף רגל של חבירו מזיק לקדושת העולה, ודמיא קצת להך דעירובין (ד"ג.) מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים וכו' אי קלשת לה הוי קורה הניטלת ברוח אע"כ נעשו כשפודין של מתכת עיי"ש, הרי דאף שאמרי' קליש לא נחשב כאילו ניטל בפועל ממש, והטעם משום דאינו מוכרח לומר דל מה שלמעלה מעשרים דמה שלמעלה אינו פוסל רק שאינו מועיל להכשיר ע"כ לא נחשב כאילו ניטל בפועל, ודו"ק:

ועי' תוס' פסחים (ל"ח:

) ד"ה אתיא שהקשו כיון דבעי' מצה שלכם למ"ל למעוטי מצה של טבל תפ"ל דאינו חשוב שלו כמו גבי אתרוג של טבל, ותי' ר"י דאתרוג של טבל אינו חשוב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן ובעי' שיהי' כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כ"כ שאם הי' נותן תרו"מ אכתי אכל שיעור מצה נחשב שפיר שלו עיי"ש, ולכאורה קשה הא באתרוג ג"כ משכחת לה שישאר שיעור אתרוג אחר שיטול חלקו של כהן דשיעור אתרוג הוא כביצה ואם הי' אתרוג זה גדול יותר מכביצה, הרי אם ינטל חלקו של כהן אכתי ישאר לו שיעור אתרוג במה ששייך לו כמו במצה ואמאי לא יצא יד"ח, אלא ע"כ היינו טעמא דגבי אתרוג כיון דחסר פסול אפי' הוא גדול מכביצה ע"כ דנין את חלק המגיע לכהן כאילו ניטל בפועל ממש והי' האתרוג חסר, ואמאי לא אמרי' כיון דמ"מ אינו חסר בפועל ע"כ נעשה כשפודין של מתכת, אע"כ הוא הדבר כיון דאתרוג של שותפין פסול וא"כ חלק הכהן מזיק לזה ואין אנו יכולין להכשירו רק ע"י שנימא שקיל חלקך וזיל כל כה"ג נחשב כאילו ניטל אותו החלק בפועל, דומיא למה דאמרי' כאן דע"י אמירת שקיל אזנך וזיל הוי בע"מ, משא"כ בהך דעירובין דהחלק שלמעלה מעשרים אינו מזיק להכשר הקורה אלא שאינו מועיל להכשיר, הילכך אינו מוכרח לומר שקול מה שלמעלה, וכן בהך דתמורה אינו מוכרח לומר שקול רגלך דמה איכפת לן מה שהרגל שייך לאחר אטו שותפות חבירו פוסל הקרבן הילכך לא נחשב כנחסר