ראשית בכורים (בכורות) קלח

אלא משעת זביחה ואילך הרי דלאחר זביחה פקעה הקדושה לגמרי, הטעם בזה נראה דאף שהקדושה אזלה לה מ"מ נשאר עדיין רושם ממנה וכמו דכל תשמישי קדושה נגנזין [ועי' אבני נזר ה' חלה סי' תכ"ח] וע"כ אסור למכור באטלז ובליטרא מחמת רושם הקדושה שנשאר בה, דהא עושה מעשה דרך בזיון בהבשר שנשאר עליו רושם הקדושה אף אחר המכירה, אבל להפשיט השור דרך הרגלים אין לאסור דהא אינו מבזה הבשר שנשאר עליו רושם אלא דמבטל הקדושה לגמרי ממעט הבשר שנשאר דבוק בעור, דעי"מ שנשאר דבוק בעור נתבטל ממנו תורת אוכל לגמרי ונעשה עור כנ"ל וא"כ הא גופא נחשב כגניזה, דהא דתשמישי קדושה אינן נזרקין היינו משום דמתבזין אחר זריקתן משא"כ בזה דאין לך גניזה גדולה מזו מה שנתבטל במציאות לגמרי, אע"כ דאתי' כב"ש דאמרי בקדושתו קאי כמו בהיותו תם דאז אסור להרגיל משום לא תעשון כן לד' אלקיכם דהא מבטל הקדושה ממקצת הבשר הנשאר בעור, ואפי' אי נימא שאינו עובר בזה מה"ת על לא תעשון כן משום דהוי דשא"מ ופסיק רישא לא הוי, מ"מ אסור מדרבנן, אבל להסוברים דלא נשאר בקדושתו רק מחמת הרושם שנשאר אין לאסור כלל דזה הוי דרך גניזה:

ואף שכ' המג"א סי' קנ"ד סק"ט דתשמישי קדושה הצריכין גניזה אסור לשורפן, ועי' באר שבע סי' מ"ג באריכות, היינו רק משום דעושה דרך השחתה כמש"כ הפרמ"ג שם משא"כ בזה דמפשיט העור, והבשר שנשאר דבוק בו ממילא מתבטלת קדושתו, מחמת ביטולו להעור, אין זה דרך השחתה דהא ישנו בעין אלא שנתבטל מתורת אוכל [ועי' שיטמ"ק זבחים (ד"כ.) אות ט"ז דבמה שמשקע את הכיור לבור ע"י המוכני בטלה קדושת המים, והנה הא דמשקע אותן הוא כדי שלא יפסלו בלינה וגנאי הוא לפסול מים קדושים כדפירש"י ביומא (ל"ז) ואעפי"כ במה שבטלה קדושתו ע"י שיקוען בבור לית לן בה וע"כ משום דזה לא הוי דרך השחתה, ועי' פ"ט דתרומות מ"א הזורע תרומה בשוגג יופך, ובירושלמי שם דזהו מטעם קנס הרי דאסור לזרוע תרומה, אך התם הוי דרך השחתה, ועי' תשו' אבני מלואים סי' י"ח דאסור לבטל תרומה ברוב משום משמרת תרומותי ושם הרי אינו דרך השחתה וצע"ק ואכמ"ל] וחוץ מזה לא חשוב השחתה דהא אם חזר וכנסן לאכילה חוזר וניעור תורת אוכל וחזרה קדושתן למקומה כמש"כ התוס' זבחים שם, וא"כ לא נחשב השחתה דהא אכתי נשאר הרושם ויכול לחזור לקדמותו, ודו"ק:

ובזה מובן הא דאמרי' לקמן בשמעתין במערבא אמרי משמי' דרבינא משום דנראה כעובד עבודה בקדשים, ופירש"י לעולם דברי הכל הוא דבזיון גדול הוא וכו' שמוכרין העור לצורך המפוח כשהוא עדיין הקדשים עיי"ש. פירוש דבזה כיון שהביזוי הוא בשעה שנשאר בקדושתו כ"ע מודו דאסור ואע"ג דפסוה"מ אף למכור באטלז ובליטרא שרי היינו רק משום דיש הנאה להקדש שנמכר ביוקר משא"כ בזה דמה דמשביח בעור פוגם בבשר:

(שם) בגמ' אלא בכור מאן תנא אר"ח ב"ש הוא דאמר אין מאכילין אותו לנדות, הרי דסברי דבכור בע"מ בקדושתו קאי אף לאחר שחיטה, וקשה למ"ל לאתויי מברייתא דאין מאכילין לנדות ולא מייתי ממתני' דאין מאכלין לזרים, וביותר קשה דבתמורה (כ"ד.) באמת מייתי ר"ח ממתני, שוב ראיתי בנו"ב תנינא סי' קצ"ד נשאל בזה, ורצה לתרץ עפי"ד הב"ש דתרי ר"ח הוי, אך אכתי הוקשה לו אמאי לא עדיפא לר"ח דהכא להביא ממתני':

ונלענ"ד לתרץ דממתני' יש לדחות דאין ראי' כ"כ דבקדושתו קאי שאפשר דאף ב"ש מודו דלאחר שחיטה שוב אין בו קדושה והא דאסרה תורה לזרים הוא משום דבכור מצוה לאכלו אפי' בע"מ כמבואר בטיו"ד סי' ש"ו דאפי' בכור בע"מ מצוה לאכלו תוך שנתו והמצוה הוא רק לכהנים דמתנות כהונה ניתנו להם בברית מלח וע"כ אסרה תורה לאכול לזרים כדי שלא לבטל מצות אכילה, וכן משמע בפיה"מ להרמב"ם כאן עיי"ש, ע"כ מייתי ראי' מהא דאין מאכילין לנדות דאם איתא דלא קאי בקדושתו אלא מחמת המצוה הרי נדות כהנות ג"כ מקיימות מצוה באכילתן [וגדולה מזו כתב הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רצ"ג דאם אכל כהן תרומה טמאה אף דאיסורא קעבד מ"מ נתקיים באכילתו מצות אכילת תרומה וכ"ש כאן דליכא קדושה] ואתי שפיר הכל דשם בתמורה מייתי ממתני' שהיא ידועה לכל וכאן מייתי מברייתא משום דבה הראי' יותר מוכרחת:

(שם ע"ב) בגמ' ע"כ לא קאמר ראב"ש התם אלא בפסוה"מ דאלימא למתפס פדיונן אבל בכור דלא אלים למיתפס פדיונו לא, לכאורה קשה הא מיירי בפסוה"מ לאחר פדיון ומעתה שוב לא אלימי למיתפס פדיונן וא"כ במה עדיפי מבכור שלא נפקע קדושתו ע"י פדיון, וזהו דוחק לומר דהרושם שנשאר מקדושה חמורה עדיף מקדושה קלה דבכור שהיא בתוקפה עדיין:

ואולי י"ל בטעמו של ראב"ש דבכל הקדשים אין שינוי הגוף מועיל בהם להפקיען מקדושתן רק הפדיון וא"כ הקדושה שנשארה בהן לאחר פדיון נשארה אף לאחר שחיטה, מה אמרת הא נשתנה ע"י שחיטה הא גם ע"י המום נשתנה גופן ואעפי"כ נשארו עדיין בקדושתן כל זמן שלא נפדו וא"כ הקדושה שנשארה בהן לאחר פדיון נשארה אף לאחר שחיטה משא"כ בבכור ששינוי הגוף פועל בו להפקיעו מקדושתו דע"י המום נפקע קדושת בכור תם בלי פדיון ה"ה דע"י שינוי הגוף דשחיטה נפקע ממנו קדושת בכור בע"מ וזהו מה דאמרי' ע"כ לא קאמר ראב"ש אלא בפסוה"מ דאלימא למתפס פדיונן פי' כיון דאלימא קדושתן שאינה נפקעת רק ע"י פדיון ע"כ אין השחיטה פועלת בהן להפקיע הקדושה שנשארה לאחר פדיון, ודו"ק:

(שם) בגמ', רש"א קיז אף במקום שעושה בו מום, פירש"י דסבר ר"ש דשא"מ מותר עי' תוס' לקמן (ל"ד.) שהק' הא בכה"ג לא נקרא דשא"מ דהא מכוין להטלת המום רק שאינו צריך לו אלא משום רפואה, והביאו מה שפירש"י לעיל (כ"ה.) גבי ב' שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר דההיתר ג"כ משום דשא"מ, אך כ' שא"א לקיים פי' הקונטרס כמש"כ שם:

והנה לפימש"כ בחידושי שם ליישב פירש"י ז"ל עפי"ד הירושלמי פ' אלו דברים דעבודה שהיא לצורך הקרבן שרי וה"ה בגזיזה, אך זהו דוקא לר"ש דס"ל דשא"מ מותר ואזיל בעלמא בתר כוונה אנו משגיחין על כוונתו וכשכוונתו לצורך הקרבן ולטובתו שריא, משא"כ למאן דלא אזיל בתר כוונה ואין אנו משגיחין על כוונתו רק על גוף המעשה אינו מועיל מה שכוונתו לצורכה וכסברת הרמב"ן גיטין (מ"ה) עיי"ש, וא"כ גם כאן י"ל דאיסור הטלת מום כיון דהוא מחמת חילול הקדושה כדמבואר ברמב"ם פח"י מה' פסוהמ"ק ה"א ובחינוך