ראשית בכורים (בכורות) קלז

והנה אהא דמבואר ברמב"ם דבתם שחוט אסור מה"ת תירץ במנ"ח דפסק כרשב"י דלא ס"ל הקישא דרבא אלא יליף מקרא דרק בכל אות נפשך כו' דשם איירי בבע"מ ומסתברא לי' לפסוק כן מכח סוגיא דזבחים (ד"ט.) עיי"ש, וצדקו דבריו אך אכתי נשאר הקו' השני' במה שפסק הרמב"ם דבע"מ מותר למכור מה"ת אף מחיים אשר לא מצינו מי שיסבור כן:

והנלפענ"ד בזה בהקדם דברי התוס' גיטין (מ"ג) ד"ה מי דעבד שאינו שוה כלום אלא לקנס אפי' מכרו כולו לגמרי נחשב רק מכירה לקנס עייש"ה הרי דעיקר המכירה מתיחסת לפי השיווי שלו וע"כ אף שמכרו לגמרי הוי כאילו פירש שלא מכרו רק לקנס, וכן מבואר סברא זו בנמו"י פ' איזהו נשך (דע"ג) במש"כ לחלק בין פרדיסא לקרא עייש"ה, ומה"ט נמי כשמוכר מעשר בהמה בע"מ חי נחשב שמוכר בע"מ שחוט כיון דבהיותו חי אין בו שום תועלת דאסור בגיזה ועבודה וחלב וא"כ עיקר השויא שלו הוא מצד מציאותו שלאחר שחיטה והוי כמוכרו לאחר שחיטה:

ועי' רא"ש פ"ק דמכלתין סי"א שכ' דאף דלר"י פ"ח אסור בהנאה בין הנאת גופו בין הנאת דמיו מ"מ מותר למוכרו ולמישקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן וה"ה כאן כי שקל מיני' מה דשוה לאחר שחיטה שרי למוכרו מה"ת אף בעודנו חי [ודוקא בתם אין להתיר למכור מחיים מחמת השויא שלאחר שחיטה וזריקה כיון דאז אין לו זכות המכירה דמשלחן גבוה קזכי, או שהרמב"ם פסק כרשב"י דבתם שחוט המכירה אסורה מצד עצמה אבל בע"מ חי שרי כנ"ל] והא דאמרי' איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה פירושו דעיקר הברכה שבו הוא מצד מציאותו שלאחר שחיטה ודו"ק היטב:

ומש"כ המנח"ח דרבא ורב אשי קיימי בחדא שיטה המעיין ברש"י לקמן (ל"ב:

) ד"ה העמדה יראה שאינו כן דלר"א תם שחוט אסור וא"כ אפשר דהרמב"ם פסק כרב אשי דהוא בתרא ואי משום הקו' דבע"מ חי אתי שפיר כנ"ל:

ודרך אגב הנני להעיר ע"מ שראיתי בדברי חמודות על הרא"ש כאן אות ג' דפשיטא לי' דכשם שמעשר נמכר בהבלעה ה"ה לבכור דנשקל בליטרא בהבלעה ותמה על הטור והאחרונים שלא הזכירו מזה כלום עיי"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין איך שייך בזה הבלעה בשלמא גבי מעשר היתר ההבלעה משום דאמרי' דעיקר הדמים הוא מקבל עבור החלב והעור, והבשר נותן במתנה אבל כששוקל הכל בליטרא הרי המשקל עולה אף לפי הבשר, וכן לענין מכירה באטלז הרי סוף כל סוף הוא מוכר גם את הבשר באטלז וז"פ:

(דף ל"ב.) בגמ', מהו להבליעו בעצמות, לכאורה כיון שיכול להבליעו בהעור והחלב ששויו מועט מ"ש עצמות דלא, אך י"ל כפי"מ דאמרי' בשבת (ס"ב:

) אף דהמוציא ח"ש בכלי הכלי בטל לגבי הח"ש מ"מ בכלי שקלטה ריח כיון שאין שם ממשות כלל א"א שתתבטל, ואף כאן נהי דבטל לשויא מועטת מ"מ בעצמות שאין להם שויא כלל כדמבואר בפירש"י כאן א"א שיתבטל ולא נחשב הבלעה:

(שם ע"ב) תוד"ה פסק וכו' דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעכו"ם אבל היכא דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל וכו' בחידושי לפ' התערובות (ע"א:

) כתבתי כמה טעמי בזה נלאתי להעתיקם פה, אך כעת עלה בדעתי טעם מחודש, כיון דגלי קרא תזבח ואכלת דאין לך בהם היתר אלא משעת זביחה ואילך הרי גזיה"כ הוא דכל זמן שלא נשחטו נשארו בקדושתן, וא"כ בשוחט ונמצאת טרפה כיון דאינה שחיטה כלל (כמבואר בחי' הר"ן סנהדרין (קי"ב) דבשוחט את הטרפה נשאר עשה דשאינו זבוח וכ"מ בפ' בהמה המקשה (ע"ה:

) השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה ולכאורה אמאי אינו ניתר בשחיטת האם ימה בכך שהיא טרפה הרי מ"מ נשחטה יפה אע"כ דשחיטת טרפה אינה שחיטה ואינו מועיל רק לטהר מיד"נ אבל עשה דשאינו זבוח איכא] לא הוי בכלל תזבח ואכלת ונשאר בקדושתו ואיסורו ולא מבעיא למאן דיליף לעיל (ט"ו) מתזבח ואכלת אין לך היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך פשיטא דכל זמן שלא נשחט כדין לא הותר עדיין אלא אפי' מאן דיליף שם מתזבח ולא תגוז הא כתבו התוס' (דכ"ה:

) ד"ה שער דלדינא אין נ"מ בינייהו ולא פליגי אלא במשמעות דורשין עייש"ה:

(דף ל"ג) בגמ' וב"ה אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרי', צריך להבין הטעם מ"ש דלענין אכילה טמא גרע מזר ולענין עבודה זר גרע, ואולי י"ל עפימש"כ המהר"ל בגו"א בטעם שאין כה"ג אוכל אונן אעפ"י שמקריב אונן שאני עבודת כה"ג שהוא משונה מעבודת הדיוט שהרי משמש בח' בגדים אבל באכילה לא מצינו חילוק בין כה"ג לכהן הדיוט עיי"ש בפ' שמיני פ"י פי"ט, הרי דלאכילה לא בעי' מעלת כהונה כ"כ דהא בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וחשיבי כזר לגבי עבודה ואעפי"כ מותרין באכילת קדשים, ואף דזר גמור אסור באכילת קדשים מ"מ כיון דכהן מותר בלא בגדי כהונה בקדשים גמורים שוב י"ל דלקצת קדושה אף זר גמור כשר והוא עפי"ד הש"ס זבחים (מ"ד.) דקדושה חמורה וטומאה קלה דמיא לקדושה קלה וטומאה חמורה עיי"ש, וא"כ כאן אפי' נימא דבע"מ לאחר שחיטה נשארה בו קצת קדושה מ"מ היא קדושה קלה וכיון דקדשים גמורין מותרין לכהן שאינו גמור היינו בלא בגדי כהונה שהוא קצת זר שמעינן מינה דזר גמור מותר בקדשים שאינם גמורים היינו בבע"מ שנשחט ודו"ק:

(שם) בגמ', אין מרגילין בבכור ולא בפסוה"מ וכו' מאן תנא אר"ח ב"ש הוא וכו' פירש"י דסברי בכור בע"מ בקדושתו קאי אפי' אחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון קדשים דפוגם הבשר דמתיירא לחתוך העור וכו', לכאו' קשה הא בזיון לאחר שחיטה אסור לכ"ע דמה"ט אין בכור נמכר באטלז ואינו נשקל בליטרא, ועי' תוס' ריש פרקין שהוא איסור תורה וא"כ למ"ל לאוקמי דוקא כב"ש, וכבר הרגיש הרש"ש בזה:

ונלפענ"ד ליישב בהקדם מתני' דפי"א דתרומות מ"ה עצמות קדשים בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין ובתוס' זבחים (פ"ו.) דמיירי בעצמות קדשים שיש עליהם עדיין בשר דאם משליכן בטל שם אוכל מינייהו עיי"ש, והטעם לפי הנראה משום דמעט הבשר שנשאר דבוק בעצמות בטל לגבי עצמות ונתבטל ממנו תורת אוכל וה"ה כשדבוק לעור כדמבואר בחולין (קכ"א.) גבי אלל המכונס עי' רש"י ותוס' שם ד"ה והוא שכנסו:

והנה הא דאסור למכור באטלז ובליטרא בבכור בע"מ אחר שחיטה וכן בפסוה"מ לולא דהנאתו להקדש אע"ג דכבר נתבטלה הקדושה כדדרשי' אין לך בה היתר