ראשית בכורים (בכורות) קלו

שוב ראיתי, בשיטמ"ק ב"ק (י"ג.) בשם המאירי שהק' כן והא אין עשה דוחה ל"ת וע"כ כוונתו דעשה כזו דהשבת אבדה אינה דוחה משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא כמש"כ הריט"א לעיל (ד"ל.) עייש"ה, ותי' השיטמ"ק דבבע"מ ליכא אלא איסור דרבנן עייש"ה, וע"כ לאביי קאי, דאליבא דרבא מפורש בגמ' דאינו אסור אלא מדרבנן אע"כ דבא לחדש דלרבא כל דשחוט אפי' תם ליכא איסור תורה, ולאביי בתם אף בשחוט אסור מה"ת אלא בבע"מ אסור מדרבנן אך כיון דלשניהם הם דרבנן צריך להבין במה פליגי, ואמאי לאביי לא שרי בגדולים אפי' ע"י הבלעה ובקטנים רק ע"י הבלעה, ולרבא בקטנים שרי אף בלא הבלעה ובגדולים שרי בהבלעה, וחוץ מזה קשה אליבא דרבא למה הוכרחו להתיר בקטנים שלא ע"י הבלעה הא יש עצה בהבלעה:

אך י"ל עפי"ד הרשב"א דאיסור דרבנן לא גזרו בקטנים כלל אלא כל דליכא צורך לקטנים חששו דילמא אתו למיסרך עי' תשו' הרשב"א סי' צ"ב, א"כ י"ל דטעמא דרבא שהתיר בקטנים אפי' שלא בהבלעה דכיון דליכא אלא איסור דרבנן לא גזרו בקטנים, ואף דהיכי שאין לצרכו אסרו דילמא אתי למיסרך מ"מ כאן לא שייך זה כיון דאיסור לא יגאל ע"כ קאי על שניהם על המוכר ועל הלוקח [כמש"כ הרמב"ם לענין מו"מ בשבת וכ"ש הכא דכתיב לא יגאל לשון נפעל] וא"כ מה בכך דהוא אתי למיסרך למכור בגדלותו מ"מ הרי לא ימצא קונה דמי ירצה לקנות ממנו, ולא חששו דילמא אתי למיסרך אלא באיסור שהוא בינו לבין עצמו משא"כ באיסור שנוגע לזולתו דאפי' אם הוא ירצה לא ימצא מי שיתרצה לו, וע"כ בקטנים שרי לגמרי שלא בהבלעה, ואביי דפליג ס"ל דאף בזה שייך דילמא אתי למיסרך, או דלא אזיל בשיטת הרשב"א וס"ל דאף איסור דרבנן לא ספינן לקטנים וע"כ לא הותר בקטנים רק ע"י הבלעה וע"י הבלעה אפשר דחשוב תרי דרבנן דשוגג מותר בו (כמה שבארתי בתשו' להוכיח מפירש"י עירובין (ס"ז:

) ד"ה בדאורייתא עיי"ש] וקטן חשוב כשוגג, ורבא ס"ל דע"י הבלעה היתר גמור הוא אפי' בגדולים דאפי' אי נתפוס דהבלעה חשוב כהערמה מ"מ הערמה בדרבנן שרי כבשבת (קל"ט), ואביי יסבור דכה"ג דההערמה מוכחת אף בדרבנן אסור ולא התירו אלא בקטנים:

אך אכתי קשה מה שפירש"י (דף ל"ב.) בד"ה ושאינו דביתמי ההיתר משום השב אבדה, ובדוחק י"ל דס"ל כהרשב"א דרק לצורך קטן ספינן לי' בידים וגם זה נחשב צורך הקטן דלא בעי' שיהי' צורך אכילה דקטן אלא אף צורך ממון דקטן, אבל לולא זאת לא הוי שרינן לקטן משום דאף כה"ג שייך דילמא אתי למיסרך:

עוד נראה ליישב באופן אחר דלעולם ס"ל לאביי דאף בע"מ אסור למכור מה"ת, והא דשרי בשל קטנים הוא מטעם אחר. דאביי ורבא לטעמייהו אזלי דאביי ס"ל כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"כ אמאי לקי, וא"כ כשמוכר המעשר הוי מכירה גמורה, וא"כ גבי קטן דאין מכירתו מכירה אינו עובר על איסור לא ימכר מה"ת ואף דפעוטות מקחן מקח במטלטלין זהו רק מדרבנן וקנין דרבנן לא מהני לשל תורה וע"כ הוי רק מדרבנן ומ"מ שלא בהבלעה לא רצו להתיר משום דיש עצה בהבלעה, ואף בהבלעה הוי קצת איסור כיון דמוכחא מילתא אלא דהתירו מפני השבת אבדה לבעלים דאיסור קל כזה נדחה אפי' מפני עשה דממון, ורבא לטעמי' דס"ל אעל"מ ואעפי"כ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הרי אף בגדול אין המכירה מועלת ואעפי"כ אסרה תורה פעולת המכירה וא"כ גם בקטן הוי איסור תורה דמ"מ פעולת מכירה עביד ע"כ הוכרח לומר דהאיסור דרבנן הוא רק משום דבשחוטה מותר מה"ת, אלא דגם בזה פליגי דרבא ס"ל דאיסור דרבנן מותר גבי קטן כדברי הרשב"א, ובהבלעה מותר אף בגדול משום דהערמה בדרבנן שרי:

עוי"ל באופן אחר דמה שפירש"י משום השבת אבדה, הטעם כך הוא כיון דאיסור המכירה הוא על שניהם על הקונה והמוכר, וע"כ גבי גדול אף דהקונה מקיים השבת אבדה מ"מ האיסור הוא מצד המוכר דהוא אינו מקיים המצוה, משא"כ גבי קטן דהקטן אינו מוזהר רק הקונה והקונה מקיים השבת אבדה ואיסור דרבנן נדחה אף מפני עשה של ממון [כדמבואר מדברי השיטמ"ק ב"ק הנ"ל וצ"ע אמאי]:

אמנם לפי הצעה הנ"ל דלאביי אף בבע"מ ושחוט אסור למכור מה"ת, ובקטן ההיתר משום דאין מכירתו כלום, קשה קצת מה מקשה הש"ס מכלל דגדול בהבלעה לא מ"ש מהא דתנן מבליע לו דמי אתרוג, הרי אפשר דהבלעה שהיא כהערמה לא הותרה רק בדרבנן וע"כ התם גבי אתרוג דהאיסור הוא מפני שמוסר דמי פירות שביעית לע"ה ועובר בלפ"ע כדפירש"י סוכה שם, ולפ"ע זה אינו אלא מדרבנן כמש"כ הריטב"א ע"ז (ט"ו:

) דבספק הוי איסור דרבנן, וכן גבי קטנים כיון דאין מכירתן כלום הוי דרבנן ומותר הבלעה, משא"כ בגדול דהוי איסור תורה אסור בהבלעה דהוי הערמה בדאורייתא, ומוכח מכאן דאף בכה"ג לפ"ע הוא מה"ת, ולדעת הריטב"א הנ"ל יהי' מוכרח לפרש באופן אחר וצ"ע בזה לעת הפנאי:

בגמ' הלוקח לולב מחברו בשביעית וכו', עי' שיטמ"ק דגרס ברש"י לולב לוקח אדם בשביעית מע"ה משום דבת ששית שנכנסת בשביעית הוא, משמע דבלולב נוהג איסור שביעית, וקשה טובא הא איסור שביעית אינו נוהג אלא בפירות ולא באילנות וענפים ועי' בפי' ר"ג כאן:

ולחומר הנושא אולי י"ל עפי"ד הירושלמי ריש ערלה דהנוטע למצוה ללולב או לאתרוג חייב בערלה עי' בפי' הרא"ש שם הרי דלולב אינו כשר רק מאילן העושה פירות וא"כ אפשר דס"ל להשיטמ"ק דאף שבענפים דעלמא אין איסור שביעית נוהג, הוא משום דמעשה עץ שימש דלדבר שמשתמשין בו אין נ"מ אם הוא מאילן פירות או לא משא"כ בלולב דעיקר כשרותו הוא משום שגדל על אילן העושה פירות אף הענף תורת פרי עליו לענין ששביעית נוהג בו, ואכתי צ"ע בזה:

עי' רמב"ם פ"ו מהל' בכורות ה"ה שכתב מעשר בהמה אסור למכרו כשהוא תמים משמע דתם אסור אפי' שחוט וכן מוכח שם ה"ז מדכתב ומעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו מותר למכרו הרי דלא התיר רק בע"מ שנשחט, וקשה הרי הרמב"ם פסק כרבא מדהתיר ביתומים אפי' שלא בהבלעה ולרבא מבואר בגמ' דאפי' תם שחוט מותר מה"ת מדקאמר מה תמורה מחיים אף גאולה מחיים:

ועוד קשה הא בגמ' מבואר דמחיים אף בע"מ אסור מדמקשינן גאולה לתמורה ותמורה נוהג אף בבע"מ, וברמב"ם מבואר דבע"מ חי מותר במכירה מן התורה ועי' מנח"ח מצוה שס"א שנתקשה בזה: