ראשית בכורים (בכורות) קלה

ובאמת מד' התוס' כריתות שם אין הכרח כלל דצריך אף זריקה ומש"כ לאחר זריקה לרווחא דמילתא אמרו כן אבל האמת הוא דלאחר שחיטה גרידא ג"כ אינו מועיל שאלה וז"פ:

וראיתי במנח"ח בהשמטה למצוה שנ"ז שפשוט אצלו דבאזמני' וצר בו יכול לשאול על ההזמנה וכיון דאזמני' בטעות שוב הוי צר בי' ולא אזמני', ותמה ע"מ שלא העירו הפוסקים בזה, ולפענ"ד הקלושה אין הדבר פשוט כ"כ כנ"ל:

ובנוגע לדברי רש"י כאן י"ל בפשיטות דאם הקרבן כבר הוא ברשות הקדש ונולד בו איזה שאלה מותרין הבעלים להורות כיון דהכהנים בקיאים ויודעים אם יפה הורה ליכא שום חשש, ע"כ פירש"י דכאן מיירי שהקרבן עדיין ברשותו ונולד בו מום:

עוד ראיתי בריט"א שם שהביא דברי הרמב"ם פ"ז מה' ערכין וז"ל המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו וגבתה כתובתה אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרין אילו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויתיר לו עכ"ל, מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דאינו נאמן במיגו דאי בעי מיתשל, וקשה דהא אמרי' כאן ורואה את קדשיו דנאמן במיגו דאי בעי מיתשל, וכן מפורש בר"פ האשה רבה דבהקדש דידי' נאמן משום מיגו דבידו לאתשולי הרי דאף בהקדש שייך מיגו דבידו לאתשולי עיי"ש שהביא דברי המחנ"א והאריך בזה:

ולפענ"ד הקלושה נראה לומר דהרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"א מה' איסורי מזבח מי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה, והראב"ד שם השיג דהוי הקדש טעות, וצריך להבין דעת הרמב"ם דלכאורה אין לך טעות גדול מזה שהי' טועה בדין, אך י"ל עפי"ד התוס' ב"ק (קט"ז.) ד"ה מדעתא שחילקו בין אדעתא דארי' אפקרי' דחשוב הפקר טעות להמציל מן הארי ומן הדוב דלא חשוב הפקר בטעות דהתם מתייאש לגמרי משום דלא שכיח כלל שיציל מן הארי משא"כ הכא דכמה פעמים שיהי' שבע ולא יאכל עייש"ה, ומבואר משם דהפקר בטעות לא נקרא רק היכא דהטעות שכיח קצת אבל היכא דלא שכיח לא נחשב הפקר בטעות דמיאש עצמו ומפקירו לגמרי, וכן מבואר בש"ס כריתות (כ"ד.) גבי שור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה בו ולא אמרי' דהוי הפקר בטעות וע"כ היינו טעמא משום דעדים זוממין לא שכיחי לא חשוב הפקר בטעות, ועי' ירושלמי סו"פ חלק דפליגי ריו"ח ור"ל בזה אי חשוב הפקר בטעות ור"י ס"ל דלא הוי הפקר בטעות, ועי' תוס' חולין (פ"ב.) ד"ה והתנן וכו' וי"ל דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההרוג וכהנה רבות ואכמ"ל, וא"כ בנידון הרמב"ם ה' ערכין הנ"ל דמיירי בהקדיש כל נכסיו כיון דלאו אורח ארעא להקדיש כל נכסיו ולהשאר גברא ערטילאי ודאי בשעת הקדשו עשה בגמר דעתו ולא עלה על דעתו כלל שישאל לפעמים על הקדשו [דוגמת סברת הר"ן נדרים (פ"ז.) בטעם דבמקדש ומגרש לא אמרי' תוכ"ד כדיבור דענינים חמורים כאלה אין אדם עושה אלא בהסכמה גמורה עייש"ה, וה"ה בזה כשהקדיש כל נכסיו ודאי עשה בהסכמה גמורה ולא עלה על רעיונו כלל שישאל על נדרו] הילכך לא מהני שאלה דשאלה עושה הקדש טעות, ולדעת הרמב"ם לא חשוב הקדש טעות רק כשהטעות שכיח קצת אבל הטועה בדין כיון דלא עלה על רעיונו כלל שיש איסור בזה דאם הי' עולה בדעתו הי' שואל הדין לבקי, גמר והקדיש בכל ענין ודמיא לע"ע דגמרי ומקדשי מפני שאינו עולה על דעתם שימצא ההורג:

ולפי"ז עיקר החילוק הוא בין מקדיש כל נכסיו למקדיש מקצת נכסיו דבמקדיש כל נכסיו לא מהני שאלה ובמקדיש מקצת נכסיו דמועיל שאלה שפיר מהימן מטעם מיגו דבידו לאתשולי כדמוכח מסוגיא דהכא ודפ' האשה רבה, ואכתי צ"ע בזה:

ומש"כ הריט"א בסוף דבריו שם דכיון דחשדינן לו שיורה שלא כדין ישקר ג"כ לבדות מלבו שיש לו פתח, קשה לי דהא לא חשדינן לו שיורה במזיד שלא כדין רק דמחמת נגיעותו יטעה להורות שלא כדין:

פרק חמישי תוד"ה חוץ וכו' שמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש ע"כ, עי' שיטמ"ק זבחים (ע"ה:

) שהאיסור הוא מצד הסברא ואעפי"כ הוא איסור תורה דבאמת סברא ג"כ היא מה"ת כדמוכח בפ"ב דכתובות למ"ל קרא סברא היא:

(שם ע"ב), בגמ' אמר אביי מע"ב של יתומים מוכרין אותו בהבלעה מכלל דגדול אפי' בהבלעה נמי לא מ"ש מהא דהלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה וכו' אלא אמר רבא וכו' הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזור וכו' משמע דלאביי אפי' לאחר שחיטה אסור למכור מה"ת, וא"כ קשה איך התירו ביתומים הבלעה הא הבלעה זו מוכחת ומה"ט לא התירו בגדולים ואי משום השבת אבדה לבעלים הא גם בגדולים איכא השבת אבדה לבעלים ואעפי"כ לא התירו ואמאי התירו ביתומים:

שוב הוי דיחוי כיון שסוף סוף אינו עומד עוד להקרבה בטלה ההזמנה עייש"ה ולפי"ז קשה טובא מה דאמרי' כאן בשלמא לרבא ניחא הרי אדרבא לרבא עוד קשה ביותר אמאי אם זרק הורצה להקטיר האימורין הא הדם נדחה מהקרבה מחמת איסור שבת דלא הי' עומד עוד לזריקה לעולם וכיון שנדחה נימא דאף אם זרק לא הורצה כדס"ל לרבא התם כיון דאמרי רבנן לא נקריב אם נקריב לא מרצה, אך לפי הנ"ל דקדושה שמפאת ההזמנה לא שייך רק כל זמן שאין שם אלא ההזמנה בלבד אבל אח"כ כשנגמרה הקדושה בטלה לה קדושת ההזמנה במציאות ונבלעה בתוך הקדושה היותר מעולה [וכמש"כ באבני נזר יו"ד סי' תכ"ח דאם עלויי עלי' לקדושתו לא נחשב השארת רושם מהקדושה הראשונה ועי' תניא לקו"א פי"ט] אתי שפיר דלא דמיא להך דש"ס זבחים הנ"ל דשם נתהוו' הדיחוי מחיים בשעה שלא הי' עדיין רק קדושה שמפאת ההזמנה ע"כ מזיק שם דיחוי מחמת איסור שהוא ביטול הזמנה משא"כ כאן שהדיחוי נתהוו' לאחר שחיטה שאז כבר חלה עיקר הקדושה [שהסכין מקדש] שוב אינו מזיק דיחוי מחמת איסור שאינו אלא דיחוי ההזמנה דעכשו שיב אין הקדושה מחמת ההזמנה אלא מחמת גמר הקדושה המעולה ביותר שקדושת ההזמנה נכללה ונבלעה בה, ודו"ק היטב ע"כ הגה"ה: