ראשית בכורים (בכורות) קלד

(ל"ז.) כתב שהיא הללמ"ס [ועי' שיטמ"ק שם (ד"י.) שכן עיקר] הרי דאף מחמת ספק חשוב עומד, ועי' סוטה (מ"ג:

) חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה כולן חוזרין דכל חד וחד קרינן בו אשתו המיוחדת לו, הרי דאף שעומד לכל אחד מחמת ספק קרינן בו אשתו המיוחדת לו מחמת העומד:

ומוכרח לחלק דבנידון הב"ח שאני דהוי ספק אם עומד להיות טרפה או לא משא"כ התם גבי טומאה דהעומד בדרך כלל הוא ודאי דע"כ עומד לצאת בפתח אחד רק דהספק הוא באיזה מהן, וכן גבי שומרת יבם וכל כה"ג לא חשוב ספק כיון דסוף כל סוף עומד הדבר להיות רק דהוי חסרון בירור שאינו מבורר באיזה מהן, ועי' נזיר (ל"ד:

) בסוגיא דהריני נזיר אם כולכם נזירים וברמב"ם פ"ב מה' נזירות ובלח"מ שם דאפי' הי' מאה שאינם נזירים ואחד מהם נזיר ואומר אם כולכם נזירים ה"ז נזיר לפי שיש במקצתם נזיר, וה"ה בזה דכיון שיש בכולן אחד שהקדושה עומדת לחול יש בכולן צד מקודש וכ"ש לפי הנ"ל דבכה"ג מחמת ספק חשוב עומד וא"כ הדרא קושיא מ"ש מבכור קודם שיצא לאויר העולם:

ומוכרח לחלק דגבי בכור עומד ממילא לחול עליו קדושה משא"כ גבי מעשר בהמה דעומד ע"י מעשה, ונודע דברי הח"ס יו"ד סי' רנ"ו דאפי' מאן ל"ל עומד ע"י מעשה מודה בעומד דממילא:

בגמ' ונשאל על טהרותיו דהא חזי לי' בימי טומאתו, ובתוס' הקשו תימא ותרומה טמאה דלא חזי' לי' וכי לא יהי' נאמן וכו', ועי' ר"ש פ"ב דנגעים מה שהעלה דהיכא דלא אתחזק איסורא צורבא מרבנן חזי לנפשו, וא"כ קשה למ"ל הטעם דחזי לי' בימי טומאתו הא כאן לא אתחזק איסורא:

אך י"ל דמה דאמרי' כאן נשאל על טהרותיו מיירי היכא שכבר נטמאו רק דמועיל להו טהרה ע"י זריעה ובמים השקה, והשאלה היתה בהזריעה אם היתה כדין דבכה"ג כיון דכבר אתחזק טומאה לא חזי לנפשי' אי לאו דחזי לי' בימי טומאתו, שוב ראיתי כן בחי' בכור שור:

אך בפי' רבינו גרשום כאן מפורש דהשאלה היא אם נטמאו, וא"כ לכאורה ר"ג פליג על הר"ש וס"ל דאף בלא אתחזק איסורא לא חזי לנפשי', אך א"כ יהי' קשה לשיטתו מכל המקומות שהכריח הר"ש דת"ח חזי לנפשי' עיי"ש:

ע"כ נ"ל לומר דלא פליגי, וכוונת הר"ש הוא דדוקא היכא דאתחזק התירא חזי לנפשי' אבל היכא דלא אתחזק לא איסורא ולא התירא לא חזי לנפשי', וגבי טומאה משכחת לה כה"ג כגון היכא דהוי ספק אם אדם טמא תלשן מן המחובר בידים לחות דההכשר והטומאה באין כאחת, [ועי' ר"ש פ"ב דתרומות מ"ב] ובזה לא הוי אתחזק טהרה דחזקת טהרה בשעה שהיו מחוברין לא הוי חזקה כיון דאז לא הוי בר קבלת טומאה כלל, ובשעה שנתלשו ונעשו ראוין לקבל טומאה נולד הספק וא"כ לא אתחזק כלל לא איסורא ולא התירא ובכה"ג לא חזי לנפשי' הילכך צריכין להטעם דחזי לי' בימי טומאתו:

ברש"י ד"ה ורואה את קדשיו אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהם מום וכו', עי' רי"ט אלגאזי שדקדק אמאי כתב שיש לו שלמים בביתו, והעלה דמה שנאמן הוא מטעם דבידו לאתשולי ובבא ליד הקדש לא מהני שאלה, אך חזר והקשה מתוס' כריתות (י"ג) שכ' דאחר שחיטה וזריקה לא מהני שאלה משמע דקודם לכן מהני אף דכבר הוי ברשות הקדש, ועיי"ש שהאריך בזה:

ולפענ"ד נראה לחלק בין קדשי בה"ב לקדשי מזבח עפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' ר"צ בטעם אתי ליד גזבר לא מהני שאלה בהקדש משום דבשעה שמוסרו לגזבר ע"כ צריך להקנותו מחדש ואף שהוא הקדישו כבר בדיבורו מ"מ לא יצא ידי נתינה לרבה דס"ל דמחמת הואיל אי בעי מיתשל עלי' ממוני' הוא הילכך צריך להקנותו מחדש בשעת מסירה לגזבר כדי שלא תועיל עוד שאלה ויקיים מצות נתינה עייש"ה, וא"כ זהי רק בקדשי בה"ב שהעיקר היא הנתינה אבל בקדשי מזבח דלא שייך נתינה ואדרבא צריך להיות בעלים של הקרבן בשעת הקרבה כדי שהקרבן יכפר עליו וכדאמרי' בגמ' כיון דקני לי' לכפרה כדידי' דמיא הילכך מועיל בו שאלה עד לאחר שחיטה וזריקה שהיא גמר ההקרבה:

הנה מה שתפס הריט"א בד' התוס' דדוקא לאחר זריקה לא מהני שאלה משום דכבר עלה לבעלים לשם חובה אבל לאחר שחיטה מהני שאלה, ולפענ"ד קשה לומר דאחר שחיטה יועיל שאלה הא שאלה אינה מועלת רק לקדושת פיו כפירש"י פסחים (מ"ו), ועי' ש"ך סי' רנ"ה דטעם שאלה משום דאתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ שחיטת קדשים דהוי קדושה ע"י מעשה דהסכין מקדש לדם האיך אפשר שתועיל שאלה:

ואף דלכאורה י"ל דהשאלה עוקרת רק הקדושה הראשונה שע"י פיו וכיון שקדושה זו נעקרה למפרע ממילא שוב לא קידש הסכין דהוי כשוחט חולין, אך הא ליתא דאם היו ב' קדושות נפרדות הי' אפשר לומר כן אך האמת הוא דהקדושה שע"י פיו היא רק הזמנה וע"י הסכין נגמרה הקדושה כדמוכח באבני נזר יו"ד סי' של"ט ס"ק ח' ואו"ח סי' של"א אות ח' דאין קדושתו גמורה עד שעת שחיטה הרי דע"י השחיטה נתחזקה הקדושה הראשונה ושוב חשוב קדושה ע"י מעשה וע"כ א"א שתעקר ע"י שאלה, ומה גם לפי המבואר באבני נזר חיו"ד סי' רכ"ח דהיכא דעלויי עליי' לקדושתו לא נשאר רושם מהקדושה ראשונה, וא"כ אחר שנגמרה הקדושה ע"י השחיטה נחשב כאילו כל הקדושה היא האחרונה שע"י קדושת כלי וא"כ האיך יועיל שאלה):

*) הגה"ה ויש להביא ראי' לזה מש"ס ביצה (ד"כ:

) עבר ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר לאכילה רבה בר"ה אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב מיתיבי כבשי עצרת וכו' אם זרק דיעבד אין לכתחילה לא בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא:

ויש להעיר לפי"מ דקאמר רבא בזבחים (ע"ג:

) השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה הרי דס"ל דאף מחמת איסור שייך דיחוי, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' של"ט ביאר שיטת רבא, אף דבעלמא מבואר דדיחוי שייך רק מחמת פסול ולא מחמת איסור, אך זהו רק להסוברים בע"ח אינן נידחין וטעמם משום דדיחוי לא שייך רק אחר גמר הקדושה היינו אחר שחיטה אבל מחיים דהקדושה אז אינה אלא גדר הזמנה לא שייך דיחוי ע"כ אף מחמת איסור לא הוי דיחוי, אבל רבא דס"ל בע"ח נדחין הרי אית לי' דשייך דיחוי בהזמנה ע"כ אף מחמת איסור