ראשית בכורים (בכורות) קלג

אך יש לשדות בה נרגא דהא על הזאה וקידוש מי חטאת מפורש בגמ' דאינו רשאי לקבל שכר, והזאה לאו מצוה מחויבת הוא דמי שאינו מקפיד אם ישאר בטומאתו אין עליו חיוב לטהר עצמו, וא"כ בזה ודאי לא שייך ערבות כיון דהוי רק גדר מתיר, הרי דאף היכא דלא שייך ערבות אינו רשאי לקבל שכר, והנה להסוברים טבילה בזמנה מצוה ומקשינן הזאה לטבילה (עי' יומא ד"ח.) א״ש אבל דעת רוב הפוסקים דטבילה בזמנה לאו מצוה:

ואולי י"ל דברגל קמיירי דחייב אדם לטהר עצמו ואפי' נשים בכלל, עי' רש"י ותוס' יבמות (כ"ט:

), אך לפי"ז כדמקשה הש"ס כאן מהא דהמקדש באפר חטאת ובמי חטאת מקודשת למ"ל לשנות כאן בשכר הבאה ומילוי הרי בפשיטות הי' אפשר לשנות דכאן ברגל וכאן בכל השנה כולה ואכתי צ"ע בזה:

עוד עלה בלבי לפרש עפי"ד הת"ש בחידושיו לב"ב דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו רק במקיים מ"ע אבל הפורש ממצות ל"ת יש לו שכר בהאי עלמא, והטעם דבמ"ע דליכא עונש בביטולה בעה"ז גם שכר בקיומה ליכא, אבל על מצות ל"ת כיון דאם עובר עלי' מענישין אותו בעוה"ז, גם בקיומה מקבל שכר בעוה"ז עכתו"ד ז"ל עיי"ש, וא"כ במילה איכא שכר מצוה בהאי עלמא, ואפשר דמה שאין רשאין לקבל שכר מצוה הוא משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל על מצות מילה דיש שכר בהאי עלמא רשאי לקבל שכר מעיקר הדין, ואף דחיוב כרת במילה הוא רק על גדול שלא מל מ"מ מסתברא דאין לחלק בכך כיון דמצות מילה מצות כרת היא עי' רש"י ברכות (י"ט:

) ומהרש"א שבת (ק"ל:

) ועי' יבמות (ד"ה:

) וברמב"ן וריטב"א שם:

ואל תשיבני מהא דאסור לקבל שכר לימוד אף דת"ת נמי תנן בריש פאה בין הנך דאוכל פירותיהן בעוה"ז דהתם אין הפי' שעל ת"ת ג"כ יש שכר בהאי עלמא רק דת"ת שקול כנגד כולם עי' בפיה"מ להרמב"ם ובתוסיו"ט שם:

ועי' רמב"ם פ"ו מה' שבועות ה"ט ובהשגת הראב"ד וברדב"ז שם, ודברי הרדב"ז צע"ק שכ' ואני שמעתי ולא אבין וכי עבדם הוא שיכולין לכופו שיעשה להם מצות אלו בחנם וכו' עיי"ש, והרי הראב"ד מיירי היכא שאינו צריך למעשה ידיו דרק בזה קאמר שיעשה בחנם [אבל בצריך למעשה ידיו כתב אח"כ דיתירו לו] וא"כ מאי מקשה הרדב"ז וכי עבדם הוא וכו' הא ודאי מחויב לעשות להם מצות אלו בחנם כל שאינו צריך ליטול שכר בטלה:

ואולי י"ל דהרדב"ז יפרש דללמוד תורה דשם מיירי ללמוד עם התינוקות מקרא דמותר לקבל שכר שימור או שכר פיסוק טעמים ולמול את בניהם ג"כ שרי לקבל שכר כנ"ל ועל השחיטה שרי משום דאינה מצוה רק מתיר ולא שייך בזה ערבות שיהי' מחויב לשחוט עבורם, כדאמרי' בר"ה (כ"ט) גבי ברכת הנהנין לא ליתהנו ולא ליברך עיי"ש:

(דף ל'.) תוד"ה באתרי' וכו' וי"ל דלא דמי מעשר לתרומה דפעמים שאין לו פרוטה, לכאורה אמאי לא תירצו דמיירי כשנפלו לו תרומות ומעשרות בירושה דמותר ליקח ממנו ואין חוששין שמא מוכר המעשר ובזה ליכא העצה לחלל על שו"פ דרק הבעלים יכולין לחלל על שו"פ כמוש"כ התוס' תמורה (כ"ז:

) ומדלא תירצו כן מוכח דאף היורש יכול לחלל על שו"פ, והנה לפי טעמו של הטו"א דבעלים יכולים משום דבידם לאיתשולי הי' בדין דיורש אינו בכלל בעלים לענין זה, אך כבר דחו דברי הטו"א מנטע רבעי:

אך עי' שיטמ"ק ב"מ (נ"ז) בשם הריטב"א שכ' בזה״ל תמיהא מילתא האיך אפשר למישרי למיעבד הכא לכתחלה, תירץ הרר"א דהתם בהקדש שבא כבר ליד גזבר ורצו בעלים לפדותו והא דהכא בהקדש שהוא עדיין ביד בעלים ובאין בעלים לחללו, ותדע דקימ"ל הקדש שבא ליד גזבר אין בו שאלה עכ"ל ביאור הדברים דכשהדבר של הקדש עדיין ברשות בעלים אין החילול מועיל רק לסלק הקדושה וממילא אינו ממון הקדש, דהקדש לא הי' לו בה אלא קנין איסור בלבד ע"כ יכול לחלל על שו"פ דכשפקע האיסור ממילא אינו ממון הקדש, משא"כ כשבא ליד גזבר כשם שאינו מועיל שאלה משום דהמסירה אינה מתבטלת ע"י השאלה דלענין זה לא גרע מהדיוט, כן אינו מועיל חילול על שו"פ דאין דנין בו תורת איסור בלבד רק גם תורת ממון, ומטעם זה אף היורש יכול לחלל על שו"פ כל זמן שלא בא ליד גזבר:

(שם ע"ב) בגמ', הגר שקיבל עליו דברי תורה אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה והרי הוא כישראל מומר נ"מ דאי קדיש קידושיו קדושין, וקשה תרתי חדא דחשוד ומומר תרי מילי נינהו כדמבואר ביו"ד סי' ב' ואמאי דינו כישראל מומר מפני שנחשד, ועוד מאי קמ"ל בזה דאי קדיש קידושיו תופסין הא ש"ס ערוך הוא ביבמות דאפי' חזר לסורו לגמרי קדושין תופסין מכ"ש בזה שהוא רק חשוד:

אך י"ל דאף דישראל החשוד אינו נעשה מומר אא"כ עבר ג' פעמים. זהו רק משום דהוחזק בכשרות מצד מעשיו ומצד תולדתו, משא"כ בגר שלא הוחזק מתחילה אם נעשה חשוד תיכף לאחר שנתגייר יש לו דין מומר דהא לא הוחזק מעולם בכשרות וע"כ נעשה מומר בפעם אחת, ולזה קמ"ל דאעפי"כ אם קידש בת ישראל קידושיו קדושין דסד"א כיון שחזר לסורו מיד לאחר שנתגייר אגל"מ דקבלתו לא הי' בה ממש ואינו גר קמ"ל דקבלתו קבלה:

ועי' פרישה יו"ד סי' רס"ח שכתב דכל כה"ג אסרי' יינו למפרע והט"ז שם חולק דאף בכגון ה אין לפוסלו למפרע עיי"ש, ועי' ביאורי הגר"א שם אות כ"ח, והלום ראיתי בתשו' מהרשד"ם חאה"ע סי' י' שהביא ראי' מכאן דמומר גמור אין קדושיו קדושין עיי"ש ולפי הנ"ל אין ראי' מכאן שוב ראיתי בשיטמ"ק שיש לו גירסא אחרת כאן ולפי"ד א"ש טפי:

(דף ל"א.) בגמ' ומעשרותיו דאי בעי שדי בי' מומא בכולי' עדרי' פירש"י דעדיין אינם קדושין דליהוי כמטיל מום בקדשים וכו' יש להעיר מאי שנא מהא דאסור להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם בזמן המקדש כדאיתא בר"פ כיצד מערימין וברמב"ם פ"ב מה' בכורות, וע"כ היינו טעמא דאף שעכשו עדיין אינו קדוש מ"מ כיון דעומד לחול עליו קדושה כשיצא לאויר העולם יש בו צד מקודש לענין שאסור להטיל בו מום מעכשו, וא"כ ה"ה כשמטיל מום בכל העדר ע"כ אחד מהם עומד להתקדש ונמצא שמטיל מום בדבר העומד להיות קדוש:

ולכאורה רציתי לתרץ עפי"ד הב"ח יו"ד סי' מ' דעומד מחמת ספק אפי' ספק טרפה לא הוי דענין עומד שייך רק על הודאי, וא"כ גם כאן גבי מעשר בהמה כל אחד הוי ספק אם עומד להיות קדוש, שוב נתתי אל לבי דחילוק זה אינו, דהא בפ"ק דביצה (ד"י.) מת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שגזרו טומאה על הפתח שהמת עומד לצאת וברש"י שם