ראשית בכורים (בכורות) קלב

בגמ' בשלמא בע"מ משום דקשרי לי' אלא תם אמאי כו' לכאורה קשה הא עבור ראיית בכור אסור ליטול שכר אלא דשכר טרחה שרי או שכר בטלה וא"כ מאי נ"מ בין תם לבע"מ הא הוא הטריח עצמו בתם כמו בבע"מ:

ולכאורה י"ל עפי"ד הרמב"ם פ"ה מה' אישות גבי ע"מ שאדבר עליך לשלטון דדוקא כשהניח לה השלטון אז מקודשת הרי דכששוכר את חברו ועשה פעולתו אינו מגיע לו שכר רק אם פעל בפעולתו וה"ה כאן אע"פ שהטריח עצמו מ"מ כיון שלא הועיל מאומה ולא נהנה השוכר מפעולתו אינו מחויב ליתן לו שכר טרחתו:

אך יש לדחות דמקדושין אין ראי' דשם בעי' שתקבל כסף או הנאה שהיא ככסף ע"כ אם דיבר עלי' לשלטון ולא הועיל כיון שלא קבלה הנאה אינה מקודשת ואף דהצילה מהפסד דאם לא הי' הולך היתה משלחת לאחר והיתה משלמת לו, מ"מ הוי רק כמבריח ארי מנכסי חברו דלא נחשב מהנה, אבל כשדנין לענין תשלומין אמאי לא יתחייב לשלם לו הא מ"מ הוא טרח עצמו ועשה פעולתו:

וכן מפורש בתשו' חות יאיר סי' קנ"ד בראובן שבקש משמעון שישתדל אצל השררה ופסק עמו ליתן לו עשרים ר"ט ושמעון עשה את שלו ולא הועיל ופסק שחייב לשלם לו דדמיא לירד להציל ולא הציל דמ"מ נוטל שכר הראוי:

וע"כ מוכרח לומר דשאני הכא שבעל הבכור לא פסק עמו ליתן לו כלום אלא שחכמים התנו כך שיטול ד' לדקה ושש לגסה וע"ז מקשה הש"ס דלמ"ל לחכמים לתקן שיטול גם מבע"מ [מתם] נהי דתקנו שיטול משום שכר בטלה דמוכח אבל הי' די לתקן שיטול רק מתם מבע"מ] דקמהני לי' ותירצו דא"כ אתי למיחשדי':

בגמ' אא"כ הי' מומחה כאילא ביבנה, פירש"י דחסיד הוא ולא נחשד בכך, לכאו' כיון דנוטל שכר בין מבע"מ בין מתם אפי' אינו חסיד כאילא ביבנה יהי' מותר לקבל שכר, עי' יו"ד סי' ח"י הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות, ואין לחלק דהכא שאני משום דאתחזק איסורא וכל היכא דאתחזק איסורא אין בע"ד נאמן כמש"כ הר"ש פ״ג דנגעים, דכיון דמקבל שכר אף מתם הרי אינו בע"ד שוב ראיתי בתוס' חדשים הרגיש בזה וכן בס' בכור שור עיי"ש:

(שם) במשנה הנוטל שכר לדון דיניו בטלין וכו' להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה, ובגמ' ילפי' לה ממה אני בחנם וכו', הרי דשכר מצוה אסור ליטול כמו שכר תורה ועי' סו"פ האיש מקדש:

ויש להעיר ע"ד המחבר באו"ח סי' תקפ"ה הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה אינו רואה סימן ברכה, והוא בטור בשם הרר"י משום דהוי שכר שבת והמג"א שם התיר דכל לצורך מצוה אינו אסור משום שכר שבת, וקשה אמאי לא נאסר מדינא דאסור ליטול שכר מצוה, ושם ודאי לא שייך שכר בטלה דהא ביו"ט היא:

אך י"ל כיון דתוקעין בזמננו מאה קולות ורוב התקיעות הם מדרבנן נחשב שהוא נוטל שכר עבור התקיעות דרבנן, דרק על שיעור התקיעות המוכרחות מה"ת אסור ליטול שכר אבל על מצוה דרבנן שרי דלא עדיף מפיסוק טעמים דשרי ליטול שכר משום שפיסוק טעמים לאו דאורייתא, ואולי הטעם בזה משום דהא דאסור ליטול שכר מצוה הוא משום דכל ישראל ערבים זל"ז ומחויב לעשות לו בחנם ובדבר שאינו מפורש בתורה לא שייך ערבות כדמבואר בשו"ע הרב סי' תר"ח ס"ה וכ"כ הצל"ח פ"ג דברכות עיי"ש וע"כ שרי לקבל שכר, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תס"א תמה על הרב מלאדי ז"ל איך אפשר לומר דבדרבנן ליכא ערבות הא כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא, ואולי י"נ דלא רצו חז"ל להחמיר בדבריהם יותר מבשל תורה וכיון דבדאורייתא קימ"ל אעפ"י שיצא מוציא אף בשל דבריהם כן תיקנו אף דטעם ערבות לא שייך שם, שוב ראיתי להפרמ"ג בפתיחה כוללת שנסתפק בזה אי שייך ערבות אתורה שבע"פ ומ"מ פשיטא לי' דבמצוה דרבנן שייך והכריח כן מהא דאעפ"י שיצא מוציא וכדמצינו לענין שבועה דחל על ח"ש ולא על איסור דרבנן עיי"ש:

עוד יש להעיר מדברי הרמ"א יו"ד סי' רס"א האב שאינו יודע למול ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם רק בשכר יש לב"ד לגעור במוהל זה כי אין זה דרכן של זרע אברהם ואדרבא המוהלים מהדרין שיתנו להם למול וכו' עיי"ש, וקשה אמאי תלה זה באין זה דרכן של זרע אברהם דמשמע דמדינא שרי רק שהמוהלים נהגו סלסול בעצמם, תיפוק לה דמדינא אסור לקבל שכר מצוה, ואין לומר שנוטל שכר עבור הסממנים והתחבושת שנותן לאחר המילה, דאף על זה אסור ליטול שכר דהוי שכר רפואה שאסור ג"כ משום שכר מצוה כדקימ"ל ביו"ד סי' של"ו, ואף דעל טורח הרפואה שרי לקבל שכר כדמבואר שם, וא"כ י"ל דגבי מילה נוטל שכר טורח התחבושת, אך זהו דוחק דטורח מועט הוא:

אך י"ל דרמ"א מיירי היכא שהמוהל רוצה שיתנו לו שכר בטלה דמדינא שרי אלא כיון דאף בזה המוהלים נוהגין סלסול בעצמן שלא לקבל שום שכר כופין אותו למול בחנם:

שוב עלה בדעתי לפרש דברי הרמ"א באופן אחר עפימש"כ לעיל בטעם שאינו רשאי לקבל שכר משום דכל ישראל ערבים זל"ז וכיון שהוא מחויב מטעם ערבות להוציא את חברו ולעשות בשבילו כל מצוה שאינו יכול בעצמו אינו רשאי לקבל שכר ע"ז, דהוי כעושה מצוה דנפשי' ומקבל עלי' שכר בהאי עלמא, [וכדמבואר בר"ן פ' ראוהו ב"ד בטעם אעפ"י שיצא מוציא דנחשב כאילו הוא מחויב מצד עצמו עיי"ש], ובאמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

ולפי"ז יש מקום לומר דעל מילה רשאי לקבל שכר, לפי המבואר באבני נזר יו"ד סי' של"ט אות ט' דהקטן אינו חפץ המצוה רק הוא המתחייב במצות מילה אלא כיון דאינו יכול לעשות ולהשתדל בעצמו הטילה התורה החיוב על אביו וב"ד עיי"ש, וא"כ אם האב אינו יכול למול בעצמו אינו מוטל על המוהל חיוב מטעם ערבות כיון דחיוב האב אינו מצד עצמו ולא מצינו חיוב ערבות אלא היכא שחברו מחויב מצד עצמו, משא"כ בזה דהוי כמו ערב דערב והא לא אשכחן, וגם מחמת הקטן לא שייך ערבות דערבות ילפי' מוכשלו איש באחיו עי' סנהדרין (מ"ח) וקטן אינו בכלל איש, הילכך רשאי לקבל שכר [דעל מילה בשמיני אינו ערב כלל] מעיקר הדין אלא שהמוהלים נהגו שלא ליטול ע"כ גוערין בו אך לכוף אותו לא נוכל כיון דלא רמיא חיובא עלי' מצד הדין אך אם האב אין לו לשלם אז הוי כאין לו אב והחיוב מוטל על בית דין ועל כל ישראל שיכול למול הילכך כופין אותו למול בחנם ואתי שפיר הכל: