ראשית בכורים (בכורות) קלא

ספק כלל, ומה"ט אין מונין לו שנה רק מיום השמיני שאז מתחיל זמן מצותו מן המובחר:

ולפי"ז אין הכרח משם דשנה של תם מדרבנן דאפי' הוי מדאורייתא ניחא משום דאף מה"ת לכתחילה נכון להמתין עד יום השמיני, ואף שכתבו התוס' פסחים (ד"ה.) ד"ה לא דכיון שבדיעבד כשר חשוב זמנו, שאני התם דמצד גוף הפסח ליכא שום חסרון אלא מפני שחובת התמיד קודמת אבל אם החסרון דלכתחילה הוא מצד עצמו, לא נחשב זמנו כדמבואר בפ' מעשר בהמה (נ"ו) דאי לכתחילה אסור להקדיש מחו"ז לא נחשב שעת עשי' עיי"ש, וה"ה בזה כיון דלכתחילה צריך להמתין מה"ת עד שיעברו שמונה ימים כדי שתהא המצוה ודאית אין זמן שנתו מתחלת רק מאז והלאה, ודו"ק:

עוד י"ל באופן אחר קצת עפ"י פירש"י זבחים (ע"ד) דנפולה ששהתה מעל"ע וצריכה בדיקה כיון דאתחזק בה ספק טרפות ואין מכניסין אותה לעזרה משום הקריבהו נא לפחתך עיי"ש, ולכאורה תמוה הא טרפה ילפי' מקראי במנחות (ד"ו) ולמ"ל לרש"י ז"ל לפרש משום הקריבהו וכו':

אך כבר העלה הש"א סי' ס"ד דנפולה ששהתה מעל"ע מה"ת מותרת והבדיקה אינה אלא מדרבנן, הילכך לא הוי מצי רש"י ז"ל למייתי מכל הני קראי דממעטי' טרפה דזה אינו טרפה כלל, אך מ"מ פסול לגבוה כיון דיש בו צד טרפות על דרך הרחוק אינו ראוי משום הקריבהו נא לפחתך, (ובזה יתפרשו גם דברי הרמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח ה"י שכ' בטעם פסול טרפות משום הקריבהו נא לפחתך דכוונתו לכלול אף בכה"ג)]:

והנה בכור שהוא ממתנות כהונה ויש בו מצות למשחה כדאיתא בחולין (קל"ב) אפשר דזהו ג"כ ענין הקריבהו נא לפחתך, א"כ כשנולד במומו ולא קי"ל שכלו לו חדשיו דמיא לנפולה ששהתה מעל"ע דמותר מה"ת ורבנן אסרוהו מפני חשש נפל, והילכך אינו ראוי ליתנו לכהן משום הקריבהו נא לפחתך דלא הוי למשחה מפני חשש נפל שיש בו, והילכך אין מונין לו שנה רק מיום השמיני, ועי' ירושלמי פ"ק דר"ה זאת אומרת שנה של בכור אינה מחוורת מבואר להדיא דשנה של בע"מ אינה אלא מדרבנן:

והנה בגוף דברי הטו"א הנ"ל שהוכיח דשנה של בע"מ אינה מה"ת דאי מה"ת הרי ראוי להאכל תיכף משנולד, עי' דגול מרבבה ליו"ד סי' ט"ו שהוכיח מכאן לאידך גיסא דמה"ת אסור תוך ז' ללידתו, והטעם משום דהוי מיעוט המצוי וסמוך מיעוטא לחזקה, וכן מוכח מד' הריטב"א ר"ה שם שכ' להוכיח דבקדשים אפי' קי"ל שכלו חדשיו פסול להקרבה דאל"כ קרא למ"ל השתא להדיוט אסור לגביה לא כ"ש, ואם איתא דמה"ת מותר להדיוט הא שפיר איצטרך קרא עיי"ש, [וגוף ד' הריטב"א שם צריכין ביאור דברתי מזה במ"א בחידושי ואכמ"ל] אך באב"נ יו"ד ס' ב' אין דעתו כן עיי"ש:

בריט"א שם הביא דברי התוס' ר"ה (ד"ה:

) ד"ה מה שהקשו למ"ל למילף בכור ממעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה וכו' מהיכא תיתי לן דנפסל, והק' הריט"א הא מצינו למילף דנפסל מתמיד שעברה שנתו וכן כל הקרבנות דבעי' בהו בן שנה, דאפי' שעות פוסלות בקדשים וה"ה בבכור דכתיב בו שנה בשנה הו"א דפסול לאחר שנתו עכתו"ד ז"ל עיי"ש:

ולפענ"ד הקלושה לא דמי לכל הנך קרבנות שצריכין להיות בני שנה דוקא, דהתם שנה דידהו גבי הקרבה כתיב והקרבה מעכבת הילכך אף זה מעכב, משא"כ בבכור דשנה דידי' כתיב גבי אכילה הילכך אין לומר דשנתו מעכבת כיון דגוף האכילה אינה מעכבת וכדמצינו כיו"ב בזבחים (ד"ה:

) אשם נמי כתיב בי' הוא, ההוא לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב והוא עצמו אם לא הקטירו אימוריו כשר עיי"ש, ואפשר דזהו הטעם דכתיב תאכלנו שנה וכו', ולכאורה אינו מובן הא עיקר הקפידא היא על ההקרבה שתהי' תוך שנתו וכן בבע"מ על השחיטה, אבל האכילה תוכל להיות אחר שנתו [עי' בשמעתין (דכ"ח) וברש"י ד"ה אינו רשאי וברש"י זבחים (ק"ד), ועי' אבני נזר יו"ד סי' ב'] וא"כ אמאי כתיב תאכלנו שנה בשנה ולא כתיב תקריבנו או תשחטנו, אך להורות דאינו נפסל אם עברה שנתו, כתבה תורה שנה בשנה בדבר שאינו מעכב:

(דף כ"ח) במתנה ששוחט את הבכור ומראה את מימו ר"י מתיר רמ"א הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור, עי' ירושלמי פ"ג דביצה ה"ד כדעתי' דר"י אין המומחה תורה, משמע דלר"מ צריכין מומחה מה"ת ואם לא התירו מומחה אינו מותר אף אם נודע אח"כ שודאי הי' מום, ובשמעתין משמע איפכא דאף לר"מ מיתר מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן מטעם גזירה או קנסא:

ואולי גם כוונת הירושלמי אינו שאסור מה"ת אם לא התירו מומחה רק שעשוהו חכמים לעצם איסור כל זמן שלא התירו מומחה, וראיית המומחה נחשב מתיר ולא הוראה, וכדמבואר בר"ן פ"ג דביה בשם הרז"ה דמדמה מראה סכין לחכם לראיית בכור דהראי' הוי גוף התיקון ולא בירור הספק בלבד עיי"ש, וזהו החילוק שבין גזירה לקנסא, דאם הוי גדר גזירה הוי עצם פסול ואסור לכל, ואם קנסא אין לאסור רק לבעלים ולמי שנשחט בשבילו כמו גבי מבטל איסור לכתחילה, אך הפ"מ והק"ע יש להם פי' אחר בד' הירושלמי שם עיי"ש:

תוד"ה עד שלא נראה כו' אבל הי' משמע דאם הי' רוצה לכונסו לכיפה כונסו ומעשים בכל יום ששומרין אותה עד שיפול בו מום וכו', עי' תוס' ע"ז (י"ג:

) ולקמן פ' מעשר בהמה (נ"ג.) תוד"ה ואיזהו ומש"כ בחידושי שם בס"ד:

(דף כ"ט.) אם הי' כהן מטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו, משמע דמאכילו לגמרי משלו ואינו מנכה לי דמי תרומה דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דאינו מחויב להפסיד, וכן מוכח להדיא ברבינו גרשום כאן ובפיה"מ להרמב"ם עייש"ה, וצריך להבין אמאי לא ינכה לו דמי תרומה:

ואולי י"ל עפי"ד התוס' כתובות (ל"א.) גבי זה נהנה וזה לא חסר דאם הי' חסר כ"ש מגלגלין עליו את הכל, וה"ה כאן כשחסר כ"ש במה שמפסידו מתרומה יכול לשלם לו כפי מה שירצה:

או י"ל עפי"ד הש"ס תמורה (ד"ו:

) רבא אמר חמשה מפקינן מיני' מ"ט כולהו בתורת רבית קאתי ושם (כ"ט.) ל"צ דשקלא אגרא חדא ויהיב לה מאה כולהו מכח אתנן קאתי, ועי' פסחים (פ"ט:

) אע"ג דלא שוה אלא ד' ויהיב לי' ה', וה"ה כאן כיון דצריך ליתן לו בשביל שהפסידו אפי' אם נותן יותר אמרי' שהכל הוא בשביל ההפסד:

אך בירושלמי פ"ק דסנהדרין ה"א איתא חד ב"נ סאיב חד כהן אתא עובדא קמי' דר' יצחק ואכלי' חולין סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכן עיי"ש והובא גם ברמב"ן כאן משמע שצריך לנכות לו, ולפי' ר"ג יהי' מוכרח לומר דכן סברין מימר אבל לעולם לא נשאר כך: