ראשית בכורים (בכורות) קל

שפי' וכיון דלא מיחייבה למיסק לא שייך בה זמן רגלים לב"ת, משמע הא בב"ת עוברת:

אך בריטב"א שם משמע כדברי השיטמ"ק דמי שאינו בראי' ובשמחה ליתא בבל תאחר כלל גבי קרבנות, ואף דישנו בב"ת לענין צדקה ושאר דברים שאינם תלויין ברגלים, מ"מ בקרבנות ליתא דב"ת דידהו תליא ברגלים עיי"ש:

בריט"א אות כ"ב הביא דברי הרמב"ם דמבואר בדבריו דאף בע"מ מצוה מה"ת לאוכלו תוך שנתו, והקשה ע"ז מהא דאמרי' בשמעתין אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי' שעה אחת אבל מפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל' יום, ואם איתא דמה"ת מצוה לאכלו תוך שנתו ועובר על עשה אם משהה אותו יותר האיך התירו לעבור על עשה מפני השבת אבדה לבעלים הא לא דחינן איסורא מקמי ממונא וכדמבואר בר"פ כל פסוה"מ (דל"א) במעשר בהמה של יתומים שהתירו למכור מפני השבת אבדה, משום דשחוט אינו אסור למכור רק מדרבנן אבל אם הי' מה"ת לא היו מתירין מפני השבת אבדה אע"כ דאף כאן אינו אלא מדרבנן עכתו"ד ז"ל:

ולפענ"ד אין ראי' משם דהא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, צריך להבין הרי השבת אבדה היא עשה ול"ת ומה בכך שהוא נוגע לממון ג"כ וכי בשביל זה יגרע כחה, אך י"ל הטעם מדגלי קרא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ומינה ילפי' דזקן ואינו לפי כבודו פטור, וכללו של דבר כל שאין דרכו ליטול בשלו אף בשל חברו פטור, ואם בשלו לא הי' עושה גם בשביל חברו אינו מחוייב, וא"כ מה"ט אין לדחות שום איסור מפני השבת אבדה דבשלו אינו רשאי לעשות איסור בשביל הצלת ממון דעל כל לאוין שבתורה חייב לאבד כל מאודו כמש"כ הר"ן פ"ב דע"ז, הילכך גם בשביל חברו אינו חייב ואינו רשאי דלא עדיף ממון חברו מאילו הי' שלו:

והנה בריב"ש סי' שפ"ז העלה דעל ל"ת בשוא"ת אינו חייב לאבד כל מאודו, וא"כ בשלו רשאי לעבור איסור בשוא"ת בשביל הפסד מרובה [ועי' חינוך לענין לאו דלא תלין פעולת שכיר ותשו' חו"י לענין הלנת המת] וא"כ גם בשביל חברו מחויב, ויצא לנו מזה דהא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא היינו רק לעבור איסור במעשה אבל בשוא"ת דחינן:

ואם כנים הדברים אתי שפיר הא דהתירו להשהות הבכור משום השבת אבדה כיון דמבטל רק מ״ע בשוא"ת, ולא דמיא להא דמעשר בהמה של יתומים דשם בהמכירה עושה איסור ע"י מעשה:

שיב נתתי אל לבי דהא ליתא דהא בש"ם ב"מ (ד"ל.) מבואר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא הוא מצד הסברא ולא מקרא דוהתעלמת:

אך י"ל כך דהנה שם בגמ' אמרי' אי לשלו מרובה משל חברו פשיטא מדר"י א"ר נפקא אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, ופירש"י לא תביא עצמך לידי עניות, וקשה הרי על ל"ת מחויב לאבד כל מאודו, ומוכרח לומר כמש"כ הריב"ש הנ"ל דעל ל"ת בשוא"ת אינו חייב לבזבז ולאו דלא תוכל להתעלם הוי ג"כ בשוא"ת, [ועי' תוס' שבועות (ד"ל:

) דלא תוכל להתעלם משכחת לה בקים ועשה, אך שם איירי לענין זקן ואינו לפי כבודו אבל לענין שלו מרובה משל חברו אפשר דאם הי' באופן דנחשב קום ועשה באמת חייב), וזה דמיא למ"ע שאסור להביא עצמו לידי עניית בשבילה כמש"כ הרשב"א ב"ק ד"ט בשם הראב"ד, ומינה שמעינן נמי דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, דכשם שאינו מחויב להפסיד ממון בשביל הצלת ממון חברו כ"כ אינו מחויב להפסיד מצוה בשביל זה, דהפסד מצוה לא גרע מהפסד ממון כמבואר בתוס' פסחים (י"א:

) ד"ה אבל עיי"ש, ולפי"ז מסתברא דאף על מצוה בשוא"ת אינו מחויב לעבור וממילא אינו רשאי, דאף זה חשוב הפסד מצוה:

אך אכתי יש לדחות ולחלק בין לעבור על איסור לביטול מצוה דאף דאינו רשאי לעשות איסור בשביל הצלת ממון חברו כמו שאינו מחויב להפסיד ממון היינו רק היכא שעושה איסור בידים דאף אם יהי' רשאי מ"מ נחשב מעשה איסור כמו בכל עשה דוחה ל"ת דהוי דחוי' ולא הותרה משא"כ היכא שנוגע רק לביטול מ"ע אמאי לא יבטל מצוה זו בשביל הצלת ממון חברו הא לא יפסיד כלום דיצא הפסדו בשכרו במה שמשתכר במצות השבת אבדה וכיון דאינו מפסיד כלום אמאי לא יציל ממון חברו:

אך בשיטמ"ק ב"מ שם כתב דהא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא הוא משום דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל, ומחויב לומר לא בעינא כמו גבי אונס שגירש עיי"ש, וזה שייך אף באיסור שהוא בשוא"ת, ומ"מ אפשר דכאן גבי בכור שאני כיון דגם באכילת בכור יש מצוה, [ועי' אבני נזר יו"ד סי' ת"א אות ז'] אין הכהנים מחויבים לומר לא בעינא דאם ישחטנו תוך שנתו וימלחנו ויניחנו עד שיזדמן לפניו כהן לא יתקיים בו למשחה וכיון דאין מחויבין לומר לא בעינא שוב דחינן איסורא מקמי ממונא:

בריט"א אות כ"ו הקשה על הרמב"ם דס"ל דאף בע"מ מצוה לאוכלו תוך שנתו, ולשיטתו דספדא"ו רק מדרבנן לחומרא הלא מן התורה מותר לאוכלו תיכף משנולד, וא"כ אמאי בלא קים לן שכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה רק מיום השמיני הא מן התורה כבר כלתה לו שנה וכו' עיי"ש:

והנה קו' זו אינה לשיטת הרמב"ם דוקא דאפי' להסוברים ספדא"ו מה"ת לחומרא ג"כ קשה הא כאן לא הוי ספיקא דרוב ולדות בני קיימא נינהו ורבנן הוא דחששו להמתין שמונה ימים, ומטעם זה באמת הכריח הטו"א ר"ה (ד"ז) דשנה של בע"מ אינה אלא מדרבנן עיי"ש:

אמנם אפי' נימא דשנה של בע"מ דרבנן אכתי קשה להסוברים דלא אמרי' ממנ"פ בדרבנן כדמבואר בר"ן פ' כ"ש ובכ"מ, וא"כ אף שהחמירו חכמים שלא לאוכלו תוך שמונה היינו רק לחומרא ולא שיצמח מזה קולא שיהי' מותר להשהותו שמונה ימים אחר שנתו:

והנלפענ"ד בזה בהקדם דברי האבני נזר או"ח סי' תפ"ד בענין אתרוגי קרפי דאף שי להכשירם מכח ס"ס מ"מ מוטב ליקח אתרוג של א"י אפי' אינו מהודר כ"כ דאין לך הידור גדול מזה שהוא אתרוג ודאי בלי שום צד ספק והביא דברי הר"ן שבתשו' הריב"ש שכ' דאפי' בענינו של עולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ואשומר כ"ש בעניני המצוות שהם כבשונו של עולם עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן כיון דבסור בע"מ יש מצוה באכילתו אע"ג דאם נולד במומו ולא קים לן שכלו לו חדשיו מותר לאוכלו מה"ת מטעם רוב ולדות ב"ק נינהו, מ"מ מצוה מן המובחר מה"ת להמתין עד שיהי' בן שמונה כדי שתהא מצוה ודאית בלי שום צד