ראשית בכורים (בכורות) קכט

טבו"י מפני שנשאר רושם מהטומאה כל אותו היום כמוש"כ בפתיחה לס' אגלי טל עיי"ש, וא"כ בטומאה דרבנן לאחר שטבל דנין אותו כאילו לא הי' טמא מעולם ולא נשאר שום רושם טומאה וזה שייך רק היכא שהטומאה דרבנן. משא"כ בזה דהטומאה דאורייתא ונשאר רושם מה בכך דהתרומה היא מדרבנן:

ואולי י"ל דכאן אין קפידא ברושם טומאה כיון דבלא"ה טמא טו"מ, ואף שלא חששו בזה לטומאה שאינה יוצאה מגופו וכטהרה שוויוהו רבנן מ"מ לא גרע לכה"פ מרושם ואכתי צ"ע בזה:

ועי' רמב"ן בהלכות שיש לו פי' אחר בזה:

תוד"ה שנה וכו' וצריך לאוקמי הך שמעתא בשנה בלי רגלים שברגלים לחודייהו בלי שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ"ק דר"ה (ד"ו) עכ"ל, עי' ח"צ סי' י"ב שהקשה הא מ"מ ברגל ראשון עובר בעשה ובכור נאכל שנה בשנה לכתחילה משמע, ותירץ דהא דנאכל שנה בשנה מיירי כשמוסרו לכהן דשוב אינו עובר אבל תאחר ולא אעשה וא"ש אפי' למאן דל"ל שנה בלא רגלים, עיי"ש:

והנה לכאורה קשה מש"ס ר"ה (ד"ו) א"ר פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג וכו' אלא ולדה בעצרת היכא משהי לה ועברי אעשה וכו' עיי"ש, ואמאי לא משני דמיירי שמסרה לכהן להקריב ושוב אינו עובר:

אך י"ל דהח"צ לא קאמר דכשמסרו לכהן אינו עובר רק בבכור ולא בשאר קדשים כדמוכח מדבריו שם, והטעם דבכור ניתן לכהן מחיים ואין הבעלים מתכפרין בו כדאיתא בתמורה (ד"ז:

) הילכך כשמסרוהו בעלים ליד כהן כבר יצאו י"ח ואינו עובר עוד וגם הכהן אינו עובר דהוא לא הקדישו כמו דיורש אינו עובר בב"ת דכי תדור נדר אמר רחמנא והא לא נדר, [ואף דבבכור אף הבעלים לא נדרו מ"מ הרי חל הקדושה ברשותן והוי כמו שנדרו הם ועוד דעכ"פ מצוה להקדישו, משא"כ הכהן שלא חלה הקדושה ברשותו וגם המצוה להקדישו לא שייך בו כדמוכח מלשון הש"ס ערכין (כ"ט.) מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו, משמע דרק מי שנולד אצלו עליו שייך מצוה זו] משא"כ בשאר קדשים שאין נתנין לכהן מחיים והבעלים לא יצאו י"ח עד שעת הקרבה, הילכך אף כשמסרוהו לכהן אכתי רמיא חיובא עלייהו, כן נ"ל לפרש לדעת הח"צ:

אך התוס' דלא ס"ל כן אפשר דלשיטתם אזלי שכ' בחולין (כ"ב:

) ד"ה והביא דכיון שהביא הקרבן ליד כהן יצא ידי נדרו עיי"ש, וא"כ בכל הקדשים נמי כיון שמסרם ליד כהן שוב אינו עובר אבל תאחר, וא"כ קשה מהך עובדא דפרה של זבחי שלמים אמאי לא משני הש"ס שמסרוה בעלים ליד כהן להקריב, אע"כ דאף אי נימא שהבעלים אינם עוברין משעה שמסרו ליד כהן מ"מ הכהן עובר, ואף דיורש אינו עובר היינו משום דמיעטי' קרא מעמך פרט ליורש אבל הכהן עובר דבמקום בעלים עומד, ולכך התוס' לשיטתם הוכרחו לפרש דצריך לאוקמי הך שמעתא בשנה בלי רגלים דאל"כ אחד מהם עובר בב"ת או הכהן או הבעלים:

ולא דמי למש"כ התוס' ר"ה (ד"ה) בשם ר"ת דצדקה שפוסקים ליתן ביד גבאי אין הגבאי בב"ת עיי"ש, התם שאני שהוא לא פסק לחלק לעניים רק למסור ליד גבאי והגבאי יחזיקנה עד שימצא עניים הגונים לפי דעתו, משא"כ גבי קרבן דבכל יום ראוי להקריב והבעלים נתחייבו להקריב הילכך כשמסרו ליד כהן נכנס הכהן תחתם לענין ב"ת, ובפרט לפימש"כ המהר"ל בס' גור ארי' שבת (ד"ד.) ליישב קו' התוס' אהא דכהנים עוברים עשה דהשלמה כדי לזכות את הבעלים במצות ק"פ ולא חשוב חטא בשביל שיזכה חברך רק חטוא כדי שתזכה, כיון שהתורה הטילה עליהם חובה להקריב קרבנות ישראל הדבר נוגע אליו כמו שהי' בעל הקרבן עייש"ה וא"כ גם לענין בל תאחר נכנס תחת הבעלים:

ומה שהק' הח"צ ע"ד התוס' הא אכתי עובר בעשה ברגל אחד והאיך מותר להשהות לכתחילה שנה תמימה, אולי י"ל עפי"ד הש"ס תמורה (י"ח.) תשא ובאת מה עביד להו אפי' מדארגייהו וכתבו התוס' שם בשם ר"י אפי' הן דלות בשר דסד"א כיון שהם תשושי כח אינו צריך להעלותם עיי"ש, והנה בעשה שעובר ברגל ראשון הוא מקרא דבאת שמה והבאתם שמה, אך אי מלימוד זה הייתי אומר דאם הוא משהה להביאו מפני שהם תשושי כח ורוצה להמתין עד שישתבחו אינו עובר וכמש"כ התה"ד דמותר להשהות המצוה כדי לעשותה אח"כ מה"מ, לזה אתי קרא דתשא ובאת דאינו רשאי להשהות בשום ענין:

אך מקרא זה דתשא ובאת אפשר דלא קאי על בכור רק על שאר קדשים, דבקרא דבאת והבאתם מפורש בכורות בקרכם ג"כ, ובקרא דתשא ובאת כתיב רק קדשיך ונדריך ועי' בתרגום לחוד מעשר קודשיך וכו' הרי דרק על מעשר ושאר קדשים קאי ולא על בכור, ועי' בספרי הובא בתוס' תמורה שם דמרק ממעטי' בכור ואף דשם קאי על מיעוט חו"ל מ"מ אינו נראה לחלק, הילכך בבכור דליכא קרא דתשא ובאת מותר להשהות אם הם תשושי כח ודלות בשר, וא"כ שפיר משכחת לה שיהא מותר להשהות לכתחילה שנה תמימה כגון שהיו תשושי כח דאף דהי' מותר להקריב מ"מ מותר להשהות עד שישתבחו אבל יותר משנה אסור אף בכה"ג, ולפירש"י ופי' השני שבתוס' תמורה שם אף בכל הקדשים מותר להשהות אם הם תשושי כח:

ולפי"ז יש מקום ליישב מה שפירש"י בביצה (י"ט:

) ד"ה כי פליגי שפירש דקא אתי לאשמעינן עצה טובה כל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבוא בשבילה לירושלים וכו' עיי"ש, וקשה הא בע"כ מחויב להביאה בחג הסוכות דברגל ראשון עובר בעשה ואמאי פירש דהוי רק עצה טובה, אך על פי הנ"ל אתי שפיר דאף אם היא תשושה כח דבכה"ג אינו עובר בעשה ומותר להשהות מ"מ עצה טובה היא לו שיביאנה דאל"כ יהי' מוכרח לבוא בשבילה לירושלים, ואף שהוא דוחק קצת מ"מ הנלפענ"ד כתבתי ומי שדעתו רחבה יפרש באופן מרווח יותר:

והלום ראיתי בריט"א כאן אות כ"ג הביא דברי שיטמ"ק כ"י בשם תוס' חיצוניות, וז"ל הק' הרר"א דהכא משמע שמותר לאחר הקרבתו עד שתתמלא שנתו ואמאי הא עובר בב"ת כשעברו שלש רגלים, וי"ל דלא שייך ב"ת אלא למי שעולה לרגל אבל מי שאינו יכול לעלות לרגל כגון זקן וחולה או מי שאין לו קרקע אינו עובר בב"ת אם משהה להביא בכורות יותר מג' רגלים כדמבואר בפ"ק דר"ה גבי אשה מהו בב"ת דמי שאינו לא בראי' ולא בשמחה אינו עובר בב"ת עכתו"ד ז"ל, עיי"ש:

והנה מדברי רש"י ר"ה שם מבואר דאף מי שאינו בראי' עובר בב"ת אלא דב"ת דידי' לא תליא ברגלים, ואפשר דעובר לאלתר, עי' ברש"י שם ד"ה מי