ראשית בכורים (בכורות) קכח

הטבל כדבר שאין קדושה באה לו מגופו, או י"ל באופן אחר קצת דהנה הא דמי שטומאה יצא לו מגופו אסור בתרומת חו"ל, ע"כ היינו מפאת חומר שבה [וכדמבואר בר"ן פ' אלו עוברין ממש"כ דטמא שרץ אע"ג דאפשר לטהרו לגמרי אעפי"כ לא הצריכוהו לפי שאין בדין להחמיר בטמא שרץ יותר מבטמא מת כיון שבשניהם לא יצא טומאה מגופו עיי"ש] וא"כ יש לדון כך, כמו דמי שטמא טומאה קלה [היינו בטומאה שלא יצאה מגופו] מותר ליגע בקדושה חמורה (היינו בחלה] כן מי שטמא טומאה חמורה מותר ליגע בקדושה קלה היינו בטבל שקדושתה קלה מקדושת חלה, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תל"א שדן עפי"ד הש"ס זבחים הנ"ל לפרש הא דאמרי' בשמעתין תרומת חו"ל מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו ועי' ר"ן פ' ר' ישמעאל אהא דאמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת שדן שם בסברא כזו]:

רש"י ד"ה כהן קטן ולא גדול מפני שהטומאה יוצאה עליו מגופו, ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל"א וכו' עי' רש"ש שמחק תיבות ל"א, ולפי"ז ס"ל לרש"י דגם גדול שטבל לקריו שרי וכמש"כ התוס', אך בשיטמ"ק כאן גריס כהן קטן ולא גדול הואיל והיא עצמה טמאה בנדה שהטומאה יצתה מגופה ל"א וכו' עיי"ש, משמע ללישנא קמא ס"ל לרש"י ז"ל דדוקא לקטן שרי, ואף דבעלמא שרי אף לגדול שטבל לקריו, זהו רק היכא דהחלה לא נטמאה בטומאה היוצאה מגופה דאז אין על החלה רק טומאה דלאו מגופה ומותרת אף לגדול שטבל לקריו שאין עליו טומאה מגופו, אבל הכא שהחלה נטמאה מהנדה שהיא טומאה מגופו מה בכך שהכהן אין עליו טומאה מגופו הרי מ"מ החלה טמאה והוי ככהן טהור האוכל חלה טמאה, דרק טומאה דלאו מגופו הוי כמאן דליתא לגבי חלת חו"ל כנ"ל, אבל טומאה דמגופו דלא אשתרו כשם שטומאת גברא לא אשתרי כך טומאת חלה לא אשתרי (וזה סותר לפירושי בדברי רש"י הנ"ל דכאן לא נחשב טומאה מגופה כיון דלא נגעה בהחלה לאחר הפרשה]:

אך לפי"ז קשה דא"כ אמאי מאכילין אותה לכהן קטן הא לא ספינן לקטן איסור בידים, ובשלמא לדעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים ניחא אבל רוב הפוסקים הא חולקין עליו, ואולי י"ל עפימש"כ התוס' פסחים (פ"ח.) דהיכא דאיכא חינוך מצוה מותר לספות איסור לקטן עייש"ה, וא"כ ה"נ כיון דאכילת חלה גבי כהן הוי מצוה לא משגחינן על האיסור גבי קטן, אך לפי"ז אף לקטן שיצתה עליו טומאה מגופו כגון ביותר מבן ט' לשתרי, אמנם אם החלה אין עלי' טומאה מגופה שפיר אסור להאכיל לקטן דכה"ג אין האיסור מחמת הקטן רק מחמת החלה דכשמאכילה לקטן טמא הרי מטמא את החלה אבל כשגם החלה טמאה שרי לפי"ז אף אם הקטן טמא, וצ"ע בזה:

והנה דעת התוס' כאן דנגיעה מותר אף בגוף החלה לאחר שהופרשה וכ"מ דעת הרמב"ם, וצריך להבין שיטתם כיון דטומאה היוצאה מגופו לא אשתרי מאי שנא נגיעה מאכילה:

אך עי' רמב"ם פי"ב מהל' תרומות ה"א שכ' בזה"ל ומותר לטמא תרומת חו"ל בטמאות של תורה ואעפ"י שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם מפני שעיקר חיובה מדבריהם לפיכך נדה קוצה לה חלה שאינה מוזהרת אלא לאכלה לא ליגע בה עכ"ל, ולכאו' קשה מש"כ שאינה טמאה אלא בארץ העמים מדבריהם, הא טמאה טו"מ דאורייתא דכולנו טמאי מתים:

אך י"ל דהרמב"ם הוקשה לו קושיא זו אמאי התירו נגיעה כשהוא טמא בטומאה היוצאה מגופו וכמו שאסרו האכילה כך הי' להם לאסור הנגיעה. ע"כ כתב שטמאה בטומאת ארץ העמים וטומאת ארץ העמים מדרבנן נחשבת טומאה היוצאה מגופה דהא לא קבלה הטומאה ממקום אחר אלא דרבנן גזרו עלי' מפני העצמות שאינם נזהרין בהם והוי כמת עצמו, וא"כ כשדנין לגבי מגע הרי בלא"ה התרומה נגעה בטומאה היוצאה מגופה דא"א שלא תגע בגושה או באוירה, וא"כ כשם שהתירו אכילה בטומאה שאינה יוצאה מגופו משום דא"א בלא"ה כ"כ הנגיעה בטומאה היוצאה מגופה א"א בלעדה, ואי משום דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הרי עיקר התרומה ג"כ רק מדרבנן וא"כ מותר ממנ"פ מה"ת אינה תרומה, ומדרבנן הא כבר נטמאה בטומאה היוצאה מגופה הילכך אף נדה שטמאה טומאה מגופה בטומאה דאורייתא מותרת ליגע בה, זהו פי' דברי הרמב"ם לפענ"ד הקלושה, וזהו ג"כ שיטת התוס', ועי' תוס' חולין (ע"ג:

) ד"ה הוכשרו דאמרי' ממנ"פ כה"ג:

אך רש"י שאוסר הנגיעה לאחר הפרשה לא אזיל בשיטה זו משום דס"ל דלא אמרי' ממנ"פ בדרבנן כמש"כ הרמב"ן בפ' כ"ש גבי חמץ דחשיב דשיל"מ אף דאיכא ממנ"פ, מה"ת אף דשיל"מ בטל ומדרבנן הרי אין לו מתירין, מ"מ לא אמרי' ממנ"פ דרק לחומרא העמידו דבריהם ולא שיוצמח מזה קולא:

(שם ע"ב) תוד"ה ולית הלכתא כוותי' בהא דמצריך טבילה, עי' ר"ן פ' אלו עוברין דטעמו דרב עמרם שמצריך טבילה אף שאי אפשר לטהרו לגמרי מ"מ אין דנין אפשר משא"א וכל דאפשר למיעבד עבדינן והא דמסקינן ולית הלכתא כוותי' הוא מאחר שאין טבילתו מטהרתו לגמרי אין טהרה לחצאין, ולפענ"ד י"ל עוד עפימש"כ התוס' במגילה (ד"כ.) בשם ר"ת דשני טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל ההזאה ואחת לאחר הזאה והיא עיקר הטבילה כדאיתא בספרי דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום עיי"ש ולפי"ד הספרי אין מקום לטבילה היכא דא"א להזות וז"פ:

תוד"ה וכי וכו' וטבו"י אוכלה ר' יוסי אימר אין צריך טבילה ואסורה לזבים וכו' בטבו"י דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אעפ"י שטומאה יוצאה עליו מגופו וכו' מבואר דבהערב שמש הכל מודין שאינו צריך בין בעל קרי ובין זב אלא דר' יוסי ס"ל דב"ק אף טבילה אינו צריך, וצריך להבין טעמי' דר"י הא בע"ק הוי טומאה היוצאה מגופו, ואולי ס"ל דטומאת בע"ק אינו מצד ראי' אלא מטעם מגע כהך שקלא וטריא דש"ס נדה (כ"ב) עיי"ש ובתוס' שם:

והא דאין צריך הערב שמש אפי' לטומאת זיבה אף אליבא דרבנן לכאו' אינו מובן כיון דטומאה היוצאה מגופו לא הותרה אמאי לא יוצטרך הערב שמש:

ולכאורה עלה בדעתי דכמו דבטומאה דרבנן לא בעי' הערב שמש כדתנן פי"א דפרה מ"ה, ועי' בתוס' ביצה (י"ח.) וחגיגה (כ"א.) ה"ה כשהטומאה דאורייתא והקדושה היא דרבנן כמו כאן דהתרומה היא דרבנן:

אך הא ליתא דשם לפי הנראה הטעם עפ"י המבואר בתוס' ביצה (ל"א:

) ד"ה ונפחת ור"ן פ' האשה שנתארמלה ובכ"ד דאיסור דרבנן לאחר שעבר מן העולם דנין אותו כאילו הי' ראוי מתחילה [עי' אבני נזר או"ת סי' תע"ב באריכות] וה"ה בזה כיון דעיקר האיסור של