ראשית בכורים (בכורות) קכז

שאם הנדה נגעה באוכל חולין ונעשה ראשון מותר ליגע חלת חו"ל בזה האוכל דזה נחשב נגיעה בטומאה שאינה יוצאה מגופו דטומאת האוכל אינו מגופו אלא קיבל הטומאה ממקום אחר, והנה מה שאסור לטמא את הטבל הרי אינו מחמת עצמו אלא משום דגורם בזה לטמא החלה אח"כ בהכרח, דכשיפריש החלה הרי מקרב אז קדושת החלה אל הטומאה דגם זה בכלל מטמא חלה דמה לי אם מקרב הטומאה אל הקדושה או מקרב הקדושה אל הטומאה [וכדמצינו בנזיר (י"ז.) ובתוס' שם דאין חילוק בין נזיר טהור הנכנס לביה"ק למי שעומד בביה"ק ומקבל ע"ע קדושת נזירות עיי"ש] והנה כאן בשעה שקורא שם חלה ומקרב קדושת החלה אל הטומאה הרי אינו מקרבה לטומאה היוצאה מגופה אלא לטומאה שאינה יוצאה מגופה, דהטבל קיבל טומאה מהנדה ועכשו כשקורא שם חלה מקרב קדושת החלה אל הטבל שאין עליו טומאה מגופו, דקריאת שם חלה לא גרע מאילו מקרב את החלה להטומאה שבטבל ודו"ק, וכיון דטומאה שאינה יוצאה מגופו אשתרי גבי חלת חו"ל [ואין חילוק בזה בין טומאת מת לשאר טומאות שאינן יוצאין מגופו כמש"כ הר"ן פ' אלו עוברין דאינו בדין להחמיר בשאר טומאות שאינן יוצאין מגופו יותר מבטומאת מת עיי"ש] ע"כ אדם שיצא לו טומאה מגופו מותר ליגע בטבל:

אבל לאחר שקראה שם חלה אסורה ליגע בה דהרי מטמאה אותה עכשיו בטומאה היוצאה מגופה, וזהו מה שחידש לנו רבינא באמרו הלכך נדה קוצה לה חלה וכו' היינו שבא לפרש דברי שמואל דמה דקאמר אבל בנגיעה לית לן בה אין כוונתו על נגיעת החלה אלא על נגיעה בטבל הטבול לחלה וזהו מה שפירש"י דכמה דאפשר לאזדהרי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה שם, רק שקלא לה בריש מסא שהוא פשוט כלי עץ דלפירש"י הא דשקלה לה בריש מסא קאי אף ארישא היכא שנותנת לכהן קטן. וכ"מ בתוד"ה הילכך ומפורש יותר באור זרוע ה' חלה סי' רנ"א עיי"ש:

ולפ"ז מדוקדק נמי מה שפירש"י בד"ה בנגיעה וכו' דאינו מוזהר עלי' לשומרה שלא יטמאנה עכ"ל, ולכאורה תיבת לשומרה שפת יתר הוא, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דאם הי' אומר אינו מוזהר עלי' שלא יטמאנה הי' משמע דמותר ליגע בהחלה עצמה, ובתיבת לשומרה בא לשלול זה, דרק לשומרה שלא יטמאנה אינו מוזהר, וענין שמירה מורה על גרם טומאה, כדמוכח בסוכה (ל"ה) גבי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירה, פירש"י ואסור לגרום טומאה דכתיב משמרת תרומותי עשה לה שימור עיי"ש, וכן פירש"י בנדה (ד"ו:

) דמה שאסור לטמא את הטבל הוא מדכתיב את משמרת תרומותי עיי"ש, מפני שזהו ג"כ רק גרם טומאה דמה שאסור לטמא טבל אינו מפאת מציאותו של עכשיו, אלא מפני שגורם בזה שהתרומה תהי' טמאה אח"כ בהכרח*):

ומקום יש בראש לפרש עוד באופן אחר הא דנדה מותרת ליגע בעיסה הטבולה לחלה אף שאסורה ליגע בגוף החלה, והוא עפי"ד הש"ס זבחים (מ"ד.) אלו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת מת הייתי אומר על הקלות דהיינו מעשר בלאו ועל החמורות דהיינו תרומה במיתה מדטומאה קלה בקדושה חמורה במיתה טומאה חמורה בקדושה קלה נמי במיתה ופירש"י דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה מה לי טומאה קלה ואכילה חמורה עיי"ש, וה"ה בזה, כיון דטמא שאין טומאה יוצא עליו מגופו מותר ליגע בדבר שקדושה באה לו מגופו היינו בתרומה וחלה (של חו"ל] נוכל למילף דמי שיצא לו טומאה מגופו מותר ליגע בדבר שאין הקדושה באה לו מגופו היינו בטבל, דקדושת הטבל לא הוי קדושה עצמית אלא מחמת תרומה המעורב בה וכיון דכל משהו ראוי להשאר חולין דנין את כל *) הגה"ה עי' מאירי סוכה שם שמפרש הך דשל תרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירו, באופן אחר וז"ל שהדבר קרוב ליגע המים באתרוג ומיטמא בטומאת הידים שהם שניות ושני עושה שלישי בתרומה עכ"ל, הרי תפס דבמה שמכשירו בלבד אינו עובר משום משמרת תרומותי, ואף דקימ"ל כריו"ח בפ' העור והרוטב (קי"ח:

) דהכשר תחילת טומאה היינו רק לענין יד וכיו"ב, אבל אעשה דמשמרת תרומותי אינו עובר בגרמא בעלמא, וכן מבואר דעת הר"ח בפירושו שם שכתב מפני שמכשירו דמשוי לי' מנא עיי"ש, ומדלא ניחא לי' לפרש כפשוטו כפירש"י ע"כ ס"ל דבזה אינו עובר אעשה דמשמרת תרומותי, ולשיטתם אפשר דגם האיסור לטמא טבל אינו מהך קרא דמשמרת וגו', אלא כמש"כ הר"ש פ"ג דחלה מ"ב בשם הירושלמי ר' יוסי בשם ר' הילא בדין הי' שיטמא את טבלו דבר תורה דכתיב משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור, ומה אני מקיים ונתת ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתנו לכהן בכהונתו עיי"ש, ובריטב"א גיטין (ס"א:

) באריכות ודו"ק:

ולפי הנראה רש"י לשיטתו הוא דא״ל שפירש במכות (י"ד) אהא דאמרי' שם דלריו"ח קרא דבכל קדש, לא תגע בתרומה הוא דכתיב שהוא א הרה לנגיעת תרומה, וא"כ לא איצטרך קרא דמשמרת תרומותי לאסור שלא לטמא תרומה דהא ידעינן לה מבכל קודש לא תגע, אע"כ קרא דמשמרת אתי לענין גרם טומאה היינו שלא לטמא טבל ושלא להכשיר תרומה דכל זה בכלל גרמא היא, אך הר"ח והמאירי אזלי בשיטת התוס' שם דההיא לנגיעת תרומה אתא לאשמעינן דפוסל את התרומה עד מלאת ימי טהרה אבל לא להזהיר על נגיעתה, וכיון דליכא רק קרא דמשמרת וגו' די לנו לאסור מה"ת שלא לטמא בידים אבל על גרמא אין לנו שום לימוד, וזהו ג"כ שיטת הירושלמי הנ"ל (ועי' לח"מ פי"ט מה' סנהדרין ה"א הקשה על סתירת פסקי הרמב"ם והעלה דלשיטת הרמב"ם לא קאי לפי המסקנא הא דאמרי' ההיא לתרומה וכו', עיי"ש, וכן מבואר בדבריו פי"ב מה' תרומות ה"א עיי"ש ובמלמ"ל שם, וכיון דלא אזיל בשיטת רש"י בזה יהי' מוכרח לפרש מש"כ בפ"ח מה' לולב ה"ב של תרומה טהורה לא יטול שמא יכשירו לטומאה, שאין כוונתו על גוף ההכשר דזה אינו אסור מה"ת שנגזור מחמתו, אלא כוונתו כמש"כ המאירי שאם יגעו המים באתרוג יטמא בטומאת הידים שהם שניות, וזהו מש"כ שמא יכשירו לטומאה ולא כתב שמא יכשירו לקבל טומאה, ובלא"ה מוכרח לפרש כן דברי הרמב"ם דאל"כ קשה לפימש"כ בפי"ב מה' טו"א ה"ב דבעי' שיבואו על האוכלין לרצון, איך הוכשר, הרי הוא נתן את הלולב במים ואין רצונו שיבואו על האתרוג אלא דממילא האתרוג מתלחלח כשמקרבו להלולב כדפירש"י, אע"כ דטעמו של הרמב"ם אינו מפני שמכשיר את האתרוג, אלא דכמה פעמים האתרוג הוכשר מכבר ועכשיו מקבל טומאה מחמת הידים כנ"ל] ולפי"ז אתי שפיר דרש"י כאן לטעמו אזיל וכדס"ל בסוכה ובנדה ובמכות כנ"ל, ע"כ הגה"ה: