ראשית בכורים (בכורות) קכו

חסרון בפעולת המתיר, רק דמצות הפרשת תרומה לכתחילה כך צריך להיות, הילכך לענין זה סגי במה שמשייר מעט כדי שבשעת הפרשה שאז מקיים מצות הפרשת תרומה יהי' מן המוקף:

ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תכ"ח אות ח' שתפס ג"כ דשלא מן המוקף אינו איסור אלא שאין המצוה מן המובחר כדמוכח ביבמות (צ"ג:

) מדהתירו להפריש שלא מן המוקף משום עונג שבת עייש"ה, (וכן מוכרח לפימש"כ התוס' נדה (ס"ו:

) דגבי מתיר אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד, וא"כ כיון שבדיעבד מועלת הפרשה שלא מן המוקף אמאי צריך להפריש לכתחילה מן המוקף, אע"כ דשלא מן המוקף אינו חסרון בפעולת המתיר רק בקיום המצוה שלא נעשית בשלימות, וצ"ע קצת מהך דפ"ב דתרומות מ"א אין תורמין מטהור על הטמא, ופי' הר"ש והרא"ש והרע"ב שם משום שמא יפריש שלא מן המוקף, ואם איתא דמן המוקף הוי רק מצוה מה"מ לא שייך לגזור כדאמרי' במנחות (ס"ח) וכי משום מצוה ניקום ונגזור, והתוס' שם (ד"ה:

) דלא גזרי' משום דהוי רק מצוה מה"מ, אך יש לחלק בין מצוה מה"מ למצוה לכתחילה, דלכתחילה ומצוה מן המובחר שני גדרים הם כדמבואר בדברי הכ"מ פ"ח מה' תמידין ומוספים ה"ב ובטור או"ח סי' תקפ"ו בשם הרמב"ן לענין שופר כפוף ושל איל עיי"ש ובב"ח שם, והנה מש"כ התוס' במנחות שם דלא גזרי' משום מצוה היינו משום מצוה מה"מ, משא"כ בזה דלהפריש מן המוקף הוי מצוה לכתחילה הילכך שפיר גזרינן:

ועי' רא"ש פ"ק דביצה שכתב דבחלת חו"ל שאוכל והולך ואח"כ מפריש צריך לשייר מעט יותר כדי שיהי' שירי' ניכרין בשעת הפרשה ומיהו מוקף לא בעי' מדשרי לאכול לכתחילה עיי"ש והנה זהו שיטה שלישית דלא כרש"י ודלא כהתוס' במוקף אזיל בשיטת רש"י ובענין שירי' ניכרין ס"ל דלא חשוב שירי' ניכרין במה שמתיר מה שכבר אכל, ולא נחית לסברא הנ"ל דענין שירי' ניכרין הוא מטעם דבעי' שיעשה פעולת המתיר אלא דגזיה"כ הוא, וכן מבואר בתוס' עירובין (ל"ז:

) ד"ה אלא בתי' מהר"י שכ' דאי משום אין ברירה הי' מותר לכהן אבל משום דאין שירי' ניכרין אסור אף לכהן ואם איתא דכל שפועל פעולת מתיר הוי שירי' ניכרין הרי סו"ס ניתר לכהנים [אך יש להשיב קצת דבעי' שירי' ניכרין לישראל כלשון הש"ס פסחים (ל"ג:

) ואינו מועיל מה שמתיר רק לכהנים]:

וכן נראה קצת מהא דבכורים אין אוסרין את הגורן כדאיתא בפ"ב דבכורים מ"ג ואעפי"כ בעי' קרא לרבות שעושה אדם כל שדהו בכורים כדילפי' בירושלמי שם מראשית כל בכורים [ועי' בתוס' יו"ט שם, ואם איתא דשירי' ניכרין היא רק מטעם מתיר למ"ל קרא לרבות גבי בכורים ת"ל דלא הוי ענין מתיר רק מצוה מחויבת, וכן מוכח ג"כ בתוס' חולין (קל"ו:

) ד"ה אף שהק' למ"ל למילף ראשית הגז מתרומה לענין שירי' ניכרין ת"ל דבראשית הגז עצמה כתיב ראשית עיי"ש, הרי דאף בראשית הגז שאינו גדר מתיר שייך שירי' ניכרין, ולשיטת רש"י ותוס' הנ"ל יהי' מוכרח לומר, כיון דמ"מ חזינן דרק בתרומה וחלה הצריכה תורה שירי' ניכרין ולא בשאר דברים שאינם טובלין מוכח דטעם שירי' ניכרין הוא משום פעולת מתיר הילכך בחלת חו"ל שמתיר מה שנאכל כבר נחשב שפיר שירי' ניכרין:

והלום ראיתי בט"ז או"ח סי' תנ"ז ס"ק ה' הקשה על הטור שכתב דבחלת חו"ל בעי' מן המוקף ואח"כ כתב דאוכל והולך ואח"כ מפריש עיי"ש, והנה דברי הטור הוא כשיטת התוס' בשמעתין והטעם כנ"ל דשלא מן המוקף אינו חסרון בפעולת המתיר אלא דהמצוה לכתחילה כך נקבעה להפריש מן המוקף הילכך סגי במה שמשייר קצת בשעת הפרשה דבזה מקיים המצוה בשלימות, ואתי שפיר:

ויש להסביר הדבר עפי"ד המרדכי דבשבת מותר ללבוש ד' כנפות בלי ציצית דציצית אינו מתיר הלבישה אלא דכשהוא מלובש בגד של ד' כנפות מצוה להטיל בו ציצית הילכך בשבת שאינו רשאי להטיל ציצית לא נאסרה הלבישה, ואף כאן בחלת חו"ל כיון שהתירו חכמים להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש הרי לא עשה איסור באכילתו, אלא דכשבא להפריש מחויב לקיים המצוה להפריש מן המוקף להשירים, אך השירים שכבר נאכלו כיון שא"א לקיים בהם הפרשה מן המוקף דהא אינם בעולם לא רמיא חיובא כלל, ולא דמיא למי שיש לו תרומה בב' מקומות דרמיא עלי' לאספן למקום אחד ולהפריש עלייהו מן המוקף דהא אפשר בכך, משא"כ כשכבר נאכלו, וא"א להפריש עליהם מן המוקף אין כאן שום ביטול מצוה, כמו דלא נחשב ביטול מצוה מה שלובש בשבת ד' כנפות בלי ציצית, ודו"ק:

(שם) בגמ' אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא בריש מסא ושדא לתנורא, פירש"י דכמה דאפשר לאזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם, ובתוס' הקשו הא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע עיי"ש, וביותר קשה הא כל העיסה כבר נטמאה, בהיותה טבולה לחלה דהא הנדה לשה אותה ואינה מוספת טומאה במגעה עכשו, וא"כ אמאי אסורה ליגע לאחר שקראה לה שם, וכי היכן מצינו שטמא יאסר ליגע בתרומה טמאה [עי' בסוגיא דר"ח סגה"כ דכל השקלא וטריא שם אי שרי להוסיף טומאה אבל אותה טומאה עצמה פשיטא דשרי]:

והנלפענ"ד בזה דהנה לכאורה יש לדקדק אהא דאמרי' בגמ' אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה וכו' מאי קמ"ל רבינא ומאי מוסיף אהא דשמואל הא פשיטא דאם מותר ליגע נדה קוצה חלה, וגם אעיקרא דדינא קשה אמאי באמת התירו ליגע, בשלמא טומאה שאינה יוצאה מגופו ע"כ הותרה גבי חלת חו"ל כיון דאי אפשר להזהר בה מטומאה כזו דבחו"ל כולם טמאי מתים ואין להם אפר פרה, ועוד דטמאים אשום טומאת ארץ העמים וגם החלה טמאה מטומאה הלזו, וא"כ כשתקנו מתחלה תרומה וחלה בחו"ל ע"מ כן תיקנו שטומאת מת תהי' כמאן דליתא לגבה, וה"ה לשאר הטומאות שאינם יוצאין מגופו דלא חמירי מטומאת מת כמש"כ הר"ן פרק אלו עוברין, אבל גבי טומאה היוצאה מגופו שלא הותרה אצלה, אמאי לא נימא כשם שאסור לאכול בטומאה זו כמו כן אסור ליגע:

אך י"ל דלעולם לא התירו ליגע בחלת חו"ל לאחר שכבר קרא לה שם חלה אלא שהתירו ליגע בעיסה הטבולה לחלה אף דבעלמא גם טבל מוזהר על שמירתו כדאיתא בנדה (ד"ו:

) חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה מ"מ כאן התירו והטעם בזה משום דבנגיעתה בטבל נחשב כאילו נגעה החלה בטומאה שאינו יוצא מגופה, דזהו מילתא דפשיטא