ראשית בכורים (בכורות) קכא

שמא יבוא ליהנות מגוף ההקדש, וא"כ במת ונקבר דשוב לא שייך לגזור הגידולין מותרין:

שוב ראיתי בריט"א שהרגיש בזה ותירץ כיון דבתולש בידים יש לאסור מטעם קנס ה"ה בנשר מאליו, והביא ראי' מירושלמי פ"ה דפאה דבגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הם של עניים מטעם קנס ואפי' בשוגג ואפי' הגדישוהו אחרים הרי דלא פלוג רבנן, וה"ה בזה כיון דיש לקנסו בתלש במזיד אף בשוגג קנסו מטעם לא פלוג עכתו"ד ז"ל, ובמחכק"ת הא ליתא דהא במשנה דפאה שם תנן הרוח שפזר את העומרים אומדין אותה כמה לקט היא ראוי' לעשות ונותן לעניים עיי"ש, הרי מפורש יוצא דאם נעשה ממילא לא קנסו, והא דקנסו היכא דהגדישיהו אחרים התם הרי נעשה בידים, ואי משום דאין אדם אוסר דשא"ש כיון דאף בשוגג קנסו ל"ש אא"א דשא"ש כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' קל"ו עיי"ש, וא"כ אין ראי' משם לאסור בנשר ממילא:

בגמ' הכא בגיזת בכור בע"מ עסקי', עי' רמב"ם פ"ג מבכורות הי"ג דהא דאוסר בכ"ש משום דהוי דבר חשוב, ובלח"מ שם בשם הר"ש דכ"ש דאמרינן בגיזה לאו דוקא אלא מלא הסיט, אך הראב"ד בהשגות כתב משום קנס וקשה וכי חמור איסור שמחמת קנס מאיסור אחר שבטל ברוב, ואולי י"ל דכיון דאיסור זה דגיזה אין לו עיקר מה"ת [ואף דיש גיזה שהיתה על הבהמה בשעה שהקדישה שהיא אסורה מה"ת, הך גיזה לא נאסרה משום לתא דההיא אלא משום שמא ישהה] ובאין לו עיקר מה"ת הרי מבטלין איסור לכתחילה וא"כ אם נימא דמועיל ביטול מה הועילו חכמים בתקנתם במה שאסרו הגיזה מחשש שמא ישהה הרי אף עכשיו ישהה ויבטלנה ויהנה ממנה, ומטעם זה הוכרחו לתקן שיאסר בכ"ש, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:

והנה יש להעיר שלא יתבטל מטעם אחר, והוא לפי שיטת ר"ג שהצמר הנושר מחיים אסור מה"ת ולאחר שחיטה הוא רק מצד גזרה, וא"כ מחיים לא בטל דהוי דשיל"מ, ואף דלאחר שחיטה ג"כ אסור מדרבנן וא"כ יתבטל ממנ"פ, אי מה"ת הרי אף דשיל"מ בטל ואי מחמת הדרבנן הא אין לו מתירין דמדרבנן אף לאחר שחיטה אסור, אך עי' ר"ן פ' כ"ש דכה"ג לא אמרי' ממנ"פ בדרבנן, ומה"ט חמץ בפסח אינו בטל דהוי דשיל"מ אף דמדרבנן אסור לאחה"פ, וכן מצינו בכ"ד כנודע:

וא"ת יתבטל לאחר שחיטה, אך עי' במג"א סי' שי"ח ובשו"ע הרב שם ס"ד דאם ביטל במזיד ונתערב בתבשילין אחרים בשבת כיון שבו ביום אסור דחל עליו שם דשיל"מ לגבי אחרים חל עליו שם דשיל"מ אף לגבי המבשל ונאסר לו התערובת הזה לעולם, ולכאורה אינו מובן הא במוצש"ק, שוב לא הוי דשיל"מ, ואמרתי לפרש עפ"י סברת החוו"ד סי' ק"ו בטעם אפשר לסחטו אסור אפי' למאן דלי"ל חו"נ דכיון דמתחילה כשהי' בו טעם כעיקר, נהפך היתר להיות איסור ונעשה חתיכה דאיסורא אף שאח"כ נסחט הטעם ונשאר משהו לא בטל דהוי נולד בתערובת עיי"ש, וה"ה בזה דמתחילה בשעה שהי' דשיל"מ חל שם איסור על כל התערובות כמבואר באבני נזר חיו"ד סי' תל"א דאף בדבר שאינו בטל מדרבנן חל על המבטל שם איסור עייש"ה, וא"כ אח"כ הוי נולד בתערובות ולא בטל וה"ה בנ"ד:

אך יש לשדות בה נרגא מהך דמס' ערלה והובא בגיטין (נ"ד:

) נפלו ונתפצעו בשוגג יעלו הרי דאף שבתחילת התערובות לא נתבטל מ"מ כשנתפצעו אח"כ נתבטלו ומוכרח לחלק בין תערובות לח בלח כנידון המג"א והרב הנ"ל לתערובות יבש ביבש וכמ"ש הכ"מ בשם מהרי"ק בהך דטומאה כמאן דאיתא דלא שייך אלא ביבש ביבש, וכן ראיתי בס' ישועות מלכו בכתבים סי' כ"א דגם דין הב' של המרדכי פ' במה טומנין דכל שלא ניכר האיסור קודם שבא בתערובות בטל ל"ש ביבש ביבש, וה"ר מהר"ש פ"ג דחלה מ"א עיי"ש, וא"כ כאן דמיירי בתערובות צמר בצמר דלא הוי לח בלח, אין לדון בזה כלל, אלא מחוורתא כמש"כ מעיקרא:

בגמ' מחלו' כשבדק ולא מצא וקמפלגי בפלוגתא דר"מ ורבנן וכו', לכאורה קשה טובא כיון דמום שבסתר אינו מום, אמאי לא יוכל למשוך אחד אחד ולבדקו ממומין וכשרואה שאין בו מום יקריבנו, ואפי' אם בדק כולן ולא הי' בהן מום הי' בדין להתיר דהא מ"מ אין רואין כאן שום מום ומה בכך שהמום הי' מתחילה בגלוי הרי מ"מ עכשיו אינו נראה ואין לנו אלא מה שעינינו רואות, ומה גם לפי המבואר כאן דמיירי במום שאפשר להתרפאות כדאמרי' בגמ' מום עובר הוי ואיתסי, וא"כ קשה מ"ט דמאן דאוסר הרי אנו בודקין ורואין שאין כאן מום, וביותר קשה לר' אסי דמוקי מחלוקת כשבדק ומצא:

עוד יש להעיר לפימש"כ בתוס' זבחים (ע"ז:

) ד"ה הא, דרבנן נמי אית להו הך דרשא דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו אלא דלכתחילה אסרו להקריב מדרבנן, ועי' רש"י ותוס' פסחים (ד"י.) דבבדיקת חמץ דרבנן אפי' ר"מ מודה דאמרי' עכבר אכלי', וא"כ ה"ה כאן כיון דמה"ת ע"י תערובות מרצין אלא דלכתחילה אסרו מדרבנן הי' לנו לתלות להקל כמו גבי בדיקת חמץ, וצ"ע בזה:

(דף כ"ו.) תוד"ה התולש וכו', ועוי"ל דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת הגוף בטל הצמר אגב הבהמה אף אותו שנתלש ובר העמדה והערכה חשוב, ולא דמי לקדשי בה"ב וכו', החלוק הוא דבקדשי מזבח אין הצמר קדוש מחמת עצמו רק מחמת הבהמה דהא הוא הקדיש למזבח והצמר לא חזי למזבח אלא דממילא נתפשטה הקדושה אף על הצמר, תדע דאף אם משייר בפירוש הגיזה לא מהני כבר"פ ראשית הגז (קמ"ה.) וכיון דהקדושה נובעת מכח גוף הבהמה, העמדתה והערכתה מועיל אף להצמר שכבר נתלש ממנה, משא"כ בקדשי בה"ב דקדושת הצמר מחמת עצמו הוא דהא בידו הי' להקדיש הבהמה ולהשאיר הצמר, וכשהקדישו הוא קדוש מחמת עצמו הילכך אינו נגרר אחר הבהמה ואין העמדתה והערכתה מועלת לו, ודמיא להך דתמורה (ד"י.) אמר ריו"ח הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר, ושם בגמ' מאי קמ"ל אם שיירו משויר ועובר לאו ירך אמו וכיון דמצי משיור לי' אף אם הקדישו יחד עמו יש לו קדושה בפ"ע, אבל בר פדא דס"ל דלא מצי לשייר לו אינו קדוש בפ"ע ויש עליו תורת ולד חטאת עייש"ה וה"ה בזה דקדושת מזבח כיון דלא מצי לשייר הגיזה נגררת אחרי' משא"כ בקדשי בה"ב דמצי לשיירו אף שלא שיירו נידון בפ"ע, ומ"מ כיון דבשעת חלות הקדושה הי' הצמר מחובר א"א לפדות בלי העמדה והערכה [ועי' עוד דוגמא לזה בתוס' כתובות (ס"ד:

) ד"ה מיחזי דכיון שאפשר להתפייס היום או למחר אין כל ימי השבוע מצטרפין ולא מיקרי הבלעה עיי"ש]:

באו"ד וכן שופר של עולה כו' משמע דמועיל בו פדיון עי' רש"י קידושין (נ"ה) ד"ה אלא: