ראשית בכורים (בכורות) קכ

דכל זמן שהוא מחובר אין לו שום קנין בהצמר רק לאחר שנתלש אין לחייבו בראשית הגז, דחלות החיוב הוא בשעת הגזיזה ואז אכתי אין הגיזה שלו שיהי' ראוי לקיים בה ראשית גז וכו' תתן לו, ואף דלאחר שנתלשה יכול לזכות בה, מ"מ כיון דלא חל החיוב בשעת גזיזה שוב א"א לחול אח"כ, ודמיא לגר שגזז קודם שנתגייר דפטור [עי' חולין (קל"ד)]:

וא"ת כשגוזז בחצרו הרי תיכף בשעת הגזיזה קנה לו חצרו וא"כ נימא שהגזיזה והקנין באין כאחת, אך עי' ר"ן פ' כל הצלמים בהא דישראל יכול לזכות בע"ז של הפקר אף דע"י זכי' זו נעשה ע"ז שאין לה בטלה מ"מ כיון דקודם שזכה בה היתה יכולה להתבטל ע"י נכרי נחשב זכי' בע"ז שיש לה בטלה עיי"ש, הרי דבקנינים שעת קנין כלפני הקנין דנין אותי, וא"כ כאן נחשב שהגזיזה קדמה להקנין, (ומה גם שהגזיזה קדמה קצת בזמן וגם בהכרח], וחוץ מזה הרי שיעור חיוב ראשית הגז הוא חמש רחלות גזוזות ששים סלעים ובלבד שיהי' מחומשות, וזהו מילתא דפשיטא דאם הי' לו רחל אחת וגזזה ואח"כ נזדמנו לו עוד ד' דפטור דלא חזי לאיצטרופי בהדי ראשונה שכבר נפטרה וא"כ כאן בבהמת הקדש אף דקמא קמא שגוזז זוכה בו מ"מ לא חזי לאצטרופי עם הצמר המחובר עדיין שאכתי אינו שלו ומחוסר מעשה איסור לזכות בו, ודמיא למש"כ הרשב"א קדושין (מ"ח:

) גבי עשה לו שירים ונזמים ואתקדש אני לך, דאם ישנה לשכירות מתחילה וע"ם אינה מקודשת, והקשה מ"ש מהרי את מקודשת לי באלו ואכלתם ראשונה ראשונה מקודשת ה"נ יצטרפו הפעולות, ותירץ דשאני הכא דבעידנא דעבד חצי פרוטה ראשונה ליתא לאחרונה בעולם, ע"כ לא מצטרפי עיי"ש, וה"ה כאן דבשעה שגוזז משהו הראשון אכתי אין האחרון שלו ומחוסר פעולת איסור להכנס ברשותו הילכך לא חזי לאצטרופי:

ובנוגע לקושית הריט"א הנ"ל נלפענ"ד דלא שייך לחייבו במצות ראשית הגז כיון דהחיוב נובע ע"י עבירה, ואף להסוברים בעלמא דבמצוה הבאה בעבירה יצא י"ח מה"ת היינו כשאין החיוב בא ע"י עבירה אלא שהוא עשה ע"י עבירה משא"כ בזה דלא יצוייר שיתחייב רק ע"י פעולת איסור, ודמיא למש"כ הרמב"ם בפ"א מה' ברכות הי"ט דהאוכל דבר איסור אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, ואף הראב"ד לא פליג אלא משום דברכת הנהנין שאני דמי שאכל שום וריחו נודף וכו' [עי' בט"ז סי' קצ"ו ובש"ע של הרב שם ס"א] ולכאורה איך הפקיעו מ"ע דאורייתא של ברה"מ משום דהוי מהב"ע הא מצוה הבאה בעבירה אינה אלא מדרבנן לרוב הפוסקים ואף להסוברים דמדאורייתא לא יצא היינו שלא נתרצה לפני קונו אבל מ"מ מעשה מצוה קעביד [כמש"כ המנ"ח מצוה שכ"ה לענין סוכה והדברים עתיקין] אע"כ דהיכא שעיקר חיוב המצוה נובע מכח איסור אין מקום להמצוה כלל [יעי' בדברינו לקמן (ל"ז.) מה שאכתוב אי"ה בביאור ד' הט"ז הנ"ל] וה"ה כאן:

(בתוס') באו"ד ועוד קשה בההיא דחולין למ"ל קרא לדם פסהמ"ק דשרי בהנאה והלוא אף בקדשים דם מותר בהנאה משנעשית מצותו והתם דליכא מצוה למה יהי' אסור עכ"ל, עי' תוס' זבחים (מ"ו,) ד"ה הוא, הקשה ר"ת דבמעילה אמרי' המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו הרי דיש מעילה בדם ותירץ דהתם מחיים דלא שייכא כפרה אבל לאחר שחיטה אף לפני כפרה אין מועלין עייש"ה, הרי דעת ר"ת דהיכא דלא שייכא כפרה יש מעילה בדם:

ולפי"ז י"ל קו' התוס' כאן דבשוחט פסוה"מ כיון שלא שייכא בו כפרה אפשר שהדם אסור מה"ת ומועלין בי, ולולא דגלי קרא דהדם שרי סד"א דלענין זה נשאר איסורו כבתחילה וכמו דבהיותו תם הדם דלא שייך בו כפרה מועלין בו ה"ה כאן ולזה איצטריך קרא דשריא:

באו"ד ועוד ניחא לי' לאתויי איסור גיזה ואפי' לענין מלקות דכיון שהחמירה תורה כ"כ ללקות על גיזה ועבודה ה"א לדרוש בשר ולא דם, צריך להבין במה תלוי זב"ז, וי"ל דאם לא היו לוקים על גיזה ע"כ היינו טעמא דהאיסור שמתחילה פקע ע"י פדיון אלא דעכשיו נאסר מחדש א"כ הי' בדין דהחלב אסור רק באכילה דהא כתיב ואכלת בשר דמיני' דרשינן ולא חלב ומנלן לאסור בהנאה וא"כ לא הי' מקום לאסור גם את הדם באכילה משום פסוהמ"ק, דבאכילה בלא"ה אסור משום דם, אך כיון דקיי"ל דבגיזה לוקה והטעם משום אהדרי' לאיסורא קמא פירוש דלענין זה לא פעל הפדיון ונשאר כבתחילה ה"ה דהחלב אסור בהנאה וא"כ מסתברא לדרוש בשר ולא דם ג"כ דמועיל לאסור הדם בהנאה וע"כ אף באכילה נאסר משום פסוהמ"ק דהוי איסור מוסיף:

(שם) ברש"י ד"ה מתיר את הצמר בהנאה לכהן, עי' לעיל (י"ב:

) מת פט"ח רא"א יקבר ומותר בהנאתו, ולא בא להשמיענו היתר הנאה אלא דההנאה היא שלו וה"ה כאן וז"פ:

(שם ע"ב), בגמ' לא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרין אלא בנשחט הכל מתירין ועקביא מתיר אפי' במת, וצריך להבין בשלמא בנשחט כיון דהשחיטה מתרת הצמר הדבוק ה"ה להנתלש כבר, משא"כ במת שהצמר הדבוק נקבר עמה עי' רש"י ד"ה השתא, אך י"ל דכיון דצמר שנשר אינו אסור רק מחמת גזרה שמא יבוא לגזוז כמש"כ התוס' ע"כ לא אסרוהו אלא כל זמן שהיא בעולם ואפשר לגוזזה, דאם יתירו את שנגזז כבר יבוא לגזוז ג"כ אבל במתה לא שרינן אלא לאחר שנקברה דאז אין לחוש שמא יגזוו:

עי' בפי' רבינו גרשום שמפרש דקודם שנשחט הצמר הנושר אסור מה"ת אלא דהשחיטה מתירתו כשם שמתרת כל הבשר והצמר המחובר אליו (ודלא כשיטת התוס'] ולפי"ז קשה מה דקאמר ר' יוסי דעקביא ב"מ מתיר אפי' בנשר ואח"כ מת, ואולי י"ל דלר' יוסי דס"ל דבנשחט הכל מודים שהצמר מותר אלא דעקביא ב"מ מתיר אף במת, מחלקותם בהא תליא רבנן ס"ל דמחיים הצמר אסור והשחיטה מתירתו ע"כ במת שאין לו מי יתירנו נשאר באיסורו, ועקביא ב"מ ס"ל דאף מחיים מותר ואכתי צ"ע בזה:

ולכאורה קשה אף לשיטת התוס' דס"ל דמחיים מותר א"כ עקביא ב"מ מה ס"ל אם גזר ג"כ שמא ישהה אמאי מותר כששחטו, ואם לא גזר אף מחיים לשתרי, ומדאמרי' שאם הניחו בחלון ואח"כ שחטו עקביא ב"מ מתיר משמע דמחיים אינו מתיר, אך בזה י"ל דלעולם לא גזר שמא ישהה והא דאסור מחיים הוא משום דהוי גידולי הקדש, והא דמותר לאחר שחיטה משום דשחיטה מתרת הצמר שנשר כמו שמתרת הצמר הדבוק דמזביחה ואילך הכל מותר, ולר' יוסי דס"ל בנשחט לד"ה מותר ופליגי במת אית לי' דאף רבנן לא גזרו שמא ישהה, והאיסור מחיים הוא מטעם גדולין וכשנשחט ניתר הכל, אך במת אין לו מי יתירנו זה טעמייהו דרבנן, ועקביא ב"מ ס"ל דהאיסור של גדולין הוא רק מחשש