ראשית בכורים (בכורות) קיט

אגודה עדיין בגופה י"א דגובין ממנה, וכ"כ בשיטמ"ק ב"ק (מ"ז), וא"כ אפשר דאף לענין זה חשובה כגופה, ואמרי' בה פשטה:

שוב נתתי אל לבי דדין זה ממקומו הוא מוכרע ממתני' דמעילה (י"ב:

) דגרסי' שם אבל בקדשי בה"ב הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה, ומדנקט לה סתמא משמע דכ"ע מודו בה, ולכאורה מ"ש מאילן ואח"כ נתמלא פירות דפליגי שם באידך מתני' אם מועלין בגידולין והרי ביצה נמי גידולין היא, אע"כ הא דהקדיש תרנגולת מועלין בביצתה מיירי בביצה שהיתה טעונה בשעה שהקדישה דלא הוי גידולין, ואעפי"כ בקדשי מזבח כה"ג אין מועלין, הרי דאף אם היתה טעונה הביצה בשעת הקדש לא אמרי' בזה פשטה, ומוכרח לחלק בין צמר לביצה, דהביצה לא הוי טפילה להגוף, דאינה משמשת את הגוף אלא אדרבא הגוף משמש אותה, משא"כ בצמר כיון שמשמש את הגוף בטל לגבי הגוף ונגרר אחריו, וכדמצינו חילוק זה לענין בסיס דמוקצה, דלא נחשב בסיס אלא כשהוא משמש את המוקצה, ולא כשהמוקצה משמש אותו, עי' רש"י שבת (מ"ט.) ד"ה נוטל, ובב"י או"ח סי' ש"ט:

ראיתי ברי"ט אלגאזי שם שהקשה על שיטה זו מפ"ק דמכילתין (ד"ט:

) דפליגי ר"י ור"ש, אי פ"ח אסור ור"ש דס"ל שהוא מותר דריש לה מדכתיב לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור, ואם איתא דבבכור צאן ה מר מותר לאחר שנגזז ומלא תגוז לא ילפי' רק שאסור לגזוז האיך ילפי' מינה דפ"ח מותר בהנאה דילמא באמת אסור בהנאה רק דקרא קמ"ל שמותר לגוזזו דאיסור גזיזה אין כאן, אע"כ דמאיסור גזיזה שמעינן ממילא דהצמר עצמו אשור, ומדפטר חמור מותר לגוזזו ע"כ דמותר בהנאה, ועוד דאיכא למימר דמאי דמיעט קרא פ"ח להורות דדוקא בכור צאנך אי אתה גוזז אבל אם נגזז הצמר מותר אבל בפ"ח אף הגיזה אסורה עכת"ד ז"ל עיי"ש:

ולפענ"ד לא קשה מידי דאין לדרוש מלא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור להתיר לגוזזו דמהיכי תיתי לאסור דנצטרך קרא להתיר בשלמא להתיר הפ"ח בהנאה שפיר איצטריך קרא דס"ד לאוסרו משום שאין לך דבר שצריך פדיון ומותר כדמפורש שם, אבל לאסור לגזזו לא הי' שום הוה אמינא הילכך אם אינו ענין להתיר לגזזו תנהו ענין להתירו בהנאה, ובפ"ח אם גוף החמור אסור גם השער הי' אסור דדוקא בקדשי מזבח יש חילוק בין הגוף להשער משום דהשער אינו ראוי למזבח משא"כ בפ"ח דהכל שוה בו, וגם חוץ מזה אין לומר דקרא אתי לאשמעינן דפ"ח מותר לגוזזו אבל בהנאה אסור דאם איתא שאסור בהנאה הוי הגזיזה מילתא דלא שכיחא דמה צורך יש לו בפעולת הגזיזה אם אסור ליהנות מהגיזה, ואין סברא לומר שבא הכתוב להתיר מילתא דלא שכיחא כלל, משום דדאי להתירא לא כתבי' קרא כדמצינו ביבמות (ע"ח.) דאי לא כתב קרא פירש"י מידי דע"י עבירה קאתי לא כתב קרא וכו' דהא לא שכיח למיתי לידי כך עיי"ש, הרי דמילתא דלא שכיחא לא כתב קרא להתירא, ועי' תוס' יבמות (ד"י.) ד"ה לר"י, דאפי' יהא מותר לקדשה חשוב דאי משום שאסור לבוא עלי', הרי דאף שאין שום איסור בהקדושין מ"מ כיון שאין בני אדם רגילין לקדשה חשוב דאי, וה"ה כאן דאף שאין הגזיזה אסורה אלא כיון דאין בני אדם רגילין לגזוז היכא דלא יהי' לו תועלת בהצמר הנגזז חשוב דאי, ודאי להתירא לא כתבו קרא, ומה"ט אין לומר דהצמר אסור ולא בא הכתוב רק להתיר הגזיזה אע"כ לגמרי שרי רחמנא אף ליהנות מהצמר הנגוז ושפיר ילפינן משם דפ"ח מותר בהנאה, ואין לומר שיהי' לו תועלת מהצמר לאחר שיפדה את הפ"ח, זה אינו, דבשביל ההנאה שלאחר הפדיון למ"ל לגזוז קודם פדיון שיש לחוש שמא יבוא לידי תקלה, הרי מוטב להמתין עם הגזיזה עד לאחר הפדיון:

[וחוץ מזה לאו מילתא דפשיטא הוא, דהשער שנגזז קודם פדיון יהי' מותר לאחר שיפדה את החמור, דאפשר שאין פדיון מועיל להתיר השער שנגזז כבר, אף דבשמעתין מבואר דגבי פסולי המוקדשין השחיטה מתרת את הצמר שכבר נגזז י"ל דהיינו רק בפסוה"מ דשם אין הצמר נאסר מחמת עצמו רק מפני שהוא טפל להבהמה נתפשטה גם הקדושה עליו כנ"ל, הילכך כשנשחטה הבהמה הצמר ניתר אף שכבר נתלש ממנה קודם לכן דלא עדיף מאילו הי' מחובר עכשיו בשעת שחיטה, משא"כ בפ"ח שאיסור השער אינו מטעם פשטה דאיסור החמור אינו מחמת ראויות לדבר שאין השער ראוי לכך הילכך הכל נאסר בשוה ע"כ י"ל דאין הפדיון מועיל רק לגוף החמור ולהמחובר אליו באותה שעה, ולא למה שנתלש כבר כיון דהאיסור היא מחמת עצמו:

אך בשיטמ"ק כאן אות ט"ז כתבו דהא דצמר הנתלש ניתר ע"י השחיטה הוא מטעם אחר דמיגו דמהני שחיטה לאיתו צמר המחובר בה מהני נמי להנתלש ולפי"ז אין לחלק בין פדיון לשחיטה ואכתי צ"ע בזה אכ"מ]:

עוד הקשה הריט"א מש"ס ר"פ ראשית הגז דמיקמי' קרא דצאנך ולא צאן הקדש לקדשי בה"ב אבל לקדשי מזבח לא איצטרך קרא למעוטי כיון דאסורין בגיזה, ואפי' הקדישה חוץ מגיזה וכחישה פשטה קדושה בכולה, וקשה לפי"ד התוס' חיצוניות דבבכור כיון דהוי קדושה הבאה מאלי' הצמר מותר אעפ"י שאסור לגזוז, א"כ ה"ה באמר חוץ מגיזה אף שאסור לגזוז משום שמכחיש הבהמה מ"מ הצמר מותר, וא"כ משכחת לה שפיר שיתחייב בראשית הגז אם עבר וגזז, אע"כ דכיון שאסור לגזוז יהי' מאיזה טעם שיהי' גם אם עבר וגזז הגיזה אסורה עכתו"ד ז"ל, וכן יש להקשות לשיטת התוס' דהצמר הנגזז מותר מה"ת בכל המוקדשין משכחת לה שפיר באם עבר וגזז:

והנה הקושיא השני' נראה לי לתרץ דאפי' אם הצמר מותר לאחר שנגזז מ"מ אין מקום לחייבו בראשית הגז אם עבר וגזז במזיד או בשוגג, כיון דלפני הגזיזה אין הגיזה שלו, ונתינה לא שייך אלא בדבר שהיא שלו, כמש"כ הרא"ש הובא בב"י אה"ע סי' ק"כ דהא דהקלף והדיו של גט צריך להיות של בעל הוא מדכתיב וכתב ונתן, ובב"י דלא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו, וכן מבואר בתוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן שכ' שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכה"פ דשייכא בי' נתינה עיי"ש, ועי' סנהדרין (מ"ג.) תנו מדידהו, וע"כ בראשית הגז דכתיב תתן לו ג"כ בעי' שיהי' הגיזה שלו, וא"כ בבהמת קדשי מזבח לפי"מ שביארתי לעיל דמש"כ התוס' דהצמר הנגזז מותר היינו רק הצמר הגדל לאחר שהקדישה משום דהוי גידולי הקדש, הנה אף שלא חלה עליו קדושה מה"ת דגידולי הקדש אסורין רק מדרבנן, מ"מ של המקדיש ג"כ לא הוי דבמה זכה בהצמר הרי הצמר גדל ברשות הקדש, היינו על הבהמה של הקדש, רק כיון דאין חצר להקדש אין בו מעילה וכדברי הרמב"ן ב"ב (ע"ט.) עיי"ש, [ואפי' לשיטת הרשב"ם שם דאין חצר להקדש כלל מ"מ כל זמן שהצמר מחובר א"א לזכות בו] אלא דאם עבר וגזז יכול לזכות בו עכשיו כשהוא תלוש, אך כיון