ראשית בכורים (בכורות) קיח

עולה מעל מיירי בהצמר שהי' על הבהמה בשעה שהקדישה, ומש"כ התוס' כאן דאף בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה מיירי בהצמר שנתגדל לאחר שהקדישה דגוף הצמר מותר מה"ת לאחר שנגזז אלא דכל זמן דמחובר להעולה אסור לגזזו מה"ת משום לאו דלא תגוז וכו' ואף דהגיזה לא נתקדשה מה"ת, מ"מ איסור הגזיזה אינו מחמת קדושתה רק מחמת קדושת הבהמה, דהא בקדשי בה"ב הצמר קדוש דדמיא לביצי תורין של בה"ב דמועלין בהם ואעפי"כ מותר לגוזזן מה"ת, ובקדשי מזבח שהגיזה מותרת כשגדלה לאחר מכאן אסור לגזוז מה"ת דלאו דלא תגוז גזיה"כ היא בקדשי מזבח, ואף דבעולה משכחת לה ג"כ שהגיזה תהי' אסורה מה"ת מ"מ כתבו סתמא דאף בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה להורות דמטעם לאו דלא תגוז אין הגיזה נאסרת, והא דנאסרת היכא דהקדישה עם גיזותי', היינו משום דהקדושה חלה אף על הגיזה, אבל לא מחמת הלאו, וא"כ פסוה"מ כיון דכבר פקע קדישתן אלא דנשאר לאו דלא תגוז, הגיזה עצמה מותרת, דהגיזה שהיתה בשעת חלות הקדושה בפסוה"מ לא עדיפא מהצמר שגדל אח"כ בעולה תמימה, דבשניהם אין הצמר קדוש רק שאסור לגזוז:

שוב ראיתי ברי"ט אלגאזי הביא בשם תוס' חיצוניות בזה"ל והקשה ר"י דאמרי' נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל, וי"ל דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותי', אבל בבכור שהקדושה באה מאלי' גיזה רחמנא שריא עכ"ל, ולכאורה נראה שהתוס' חיצוניות פליגי על התוס' שלפנינו, דהא בתוס' כתבו דאף בעולה תמימה הגיזה מותרת, אך אחר העיון נראה לי דהתוס' חיצוניות לא באו לחלוק אלא לפרש, דהנה צריך להבין החילוק שאמרו בין קדושת עולה שהיא מקדיש לקדושה הבאה מאלי', דבעולה הוא מקדיש כולה היא וגיזותי' ובבכור גיזה רחמנא שריא, וכי היכן מצינו שהתירה תורה גיזת בכור, הרי עיקר לאו דלא תגוז בבכור הוא דכתיב ומיני' ילפי' לשאר קדשים, ומהיכי תיתי לומר דשאר קדשים חמירי מבכור, בזה, ועוד שכתבו דבעולה מקדיש כולה היא וגיזותי' והרי סתמא מקדיש ובמה עדיפא קדושתו מקדושת בכור הבאה מן השמים:

אך י"ל דלכאורה הי' בדין שאם הקדיש בהמה למזבח אין צמרה קדוש דלמזבח אין שום צורך בהגיזה, וכדמצינו גבי ביצי תורין דאין מועלין בהם משום שאינם ראוין למזבח עי' רש"י מעילה (י"ב:

) ובתוס' שם ד"ה חלב וכו' דלא הוי קדשי ד' וגם אין חיות הבהמה תלוי בו עייש"ה, וה"ה לצמר שאין חיות הבהמה תלוי בה ולא נחשב כגופה, אך הטעם שחלה הקדושה על הצמר הוא משום דהצמר דבוק להבהמה בשעה שהקדישה והיא טפל לה נתפשטה הקדושה גם עליו מטעם פשטה קדושה בכולה וכדאמרי' בחולין (קל"ה.) דאפי' באומר חוץ מגיזה פשטה קדושה בכולה, וענין פשטה בכולה, שייך רק בקדושה הבאה ע"י האדם אבל בקדושה הבאה מאלי' לא שייך פשטה, דענין פשטה אין הפירוש שהקדושה מתפשטת מאלי' בכל מקום שיש לה מקום להתפשט, אלא דנחשב כאילו האדם הקדיש את כולה, כדמבואר בריטב"א קדושין (ד"ז.) שכתב בזה"ל התם בהמה שלו היא ואעפ"י שלא הוציא בלשונו אלא שהקדיש אבר אחד ממנו כיון שהנשמה תלוי' בו הוי כאילו הקדיש כולה עיי"ש, וביותר מפורש בפנ"י שם שהיא מטעם מקדיש בעין יפה הוא מקדיש עיי"ש, [ואף דלכאורה יש סתירה לזה מש"ס חולין הנ"ל דשם אמר בפירוש חוץ מגיזה וכחישה ואיך שייך בעין יפה מקדיש, אך בחידושי במ"א כתבתי ליישב באריכות אין כאן מקומו, ועי' רש"י תמורה (ד"י:

) ד"ה בקדושת דמים שימכרנו ויביא בדמיו עולה אבל הוא גופי' לא קדוש קדוה"ג אלא נמכר בלא מום, ובתוס' שם ד"ה כי, פליגי וס"ל כיון דנחתא עלי' קדו"ד נחתא עלי' קדוה"ג, ובשיטמ"ק שם בהשמטות כתב דהוי כמקדיש זכר לדמיו דמידי מזבח לא יצא עייש"ה, ולפי הנראה רש"י ותוס' בהא פליגי דהנה ענין מיגו דנחתא קדו"ד נחתא קדוה"ג, הוא ג"כ ענין פשטה וכו' אלא דפשטה באיכות הקדושה, וס"ל לרש"י ז"ל דענין פשטה הוא משום דנחשב כאילו האדם הקדיש כולה, וזה לא שייך רק היכא דבשעת דיבורו היתה הבהמה ראוי' לכך וע"כ נחשב כאילו הקדיש כולה לגמרי, משא"כ בזה דבשעת דיבורו לא היתה ראוי' רק לקדושת דמים, הילכך אף דלאחר שנולדה ראוי' לקדוה"ג שוב אי אפשר שתתפשט דאז ליתא לדיבורו, ועי' רשב"א ור"ן נדרים כ"ט:

) שהקשו במקדיש לאחר ל' יום איך חל הרי אז ליתא לדיבורו, ותירצו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאילו מסר מיד, ותירוץ זה לא שייך כאן דכשדנין על לאחר שיולד הוי דשלבל"ע, ואפי' יקדישנו בפירוש לא יועיל דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע, זהו שיטת רש"י ז"ל, אך התוס' ס"ל דענין פשטה פירושו שהקדושה מתפשטת מאלי' בכל מקום שתמצא מקום להתפשט, וע"כ אף דבעודנו עובר במעי אמו לא נתקדש רק קדו"ד, מ"מ לאחר שנולד וראוי לקדוה"ג מתפשטת עליו ממילא קדוה"ג ע"כ גם בזה שייך מיגו דנחתא], וע"כ בבכור דהוי קדושה הבאה מאלי' ולא שייך פשטה דהוא לא הקדישה דנימא שבעין יפה מקדיש, הילכך אין הצמר קדוש בו, ואף שאסור לגוזזו מגזיה"כ, רק פעולת הגזיזה אסורה כמו שאסור בעבודה, אבל גוף הצמר לא נתפס בקדושה, ומה"ט נמי אף בעולה הצמר שגדל אח"כ לאחר שהקדישה אינו קדוש מה"ת דבזה לא שייך פשטה כיון דלא הי' בעולם בשעת הקדישו ולא שייך לומר דהוי כאילו הקדישו בפירוש, דאפי' הקדישו בפירוש לא הי' מועיל דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע, הילכך הצמר הגדל אח"כ אינו קדוש מחמתו רק בתורת גידולי הקדש, וגידולי הקדש אין מועלין בהם ואף איסור תורה ליכא בגידולי קדשי מזבח כנ"ל:

ואם כנים דברי בזה, התוס' שלפנינו עם התוס' חיצוניות בחדא שיטה אזלי, ולא באו התוס' חיצוניות לחלוק רק לפרש, שהק' על התוס' מש"ס פסחים הנ"ל, ותירצו שיש חילוק בין עולה לבכור, ומה"ט גופא גם בעולה יש חילוק בין הצמר שהי' עלי' בשעת הקדישו להצמר הגדל אח"כ, וזהו מש"כ דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותי', אבל בבכור שהקדושה באה מאלי' גיזה רחמנא שריא, פי' דבעולה רואין כאילו הקדיש גם את הגיזה מטעם פשטה כנ"ל, משא"כ בבכור דלא שייך פשטה, הגיזה מותרת מה"ת, ומקום יש לומר דאפי' אם איתא דגם בבכור שייך פשטה, מ"מ צמר הבכור לעולם מותר כיון דקדושת התורה חלה עליו בשעת יציאתו מן הרחם והרי אז עדיין אין לו צמר, וא"כ בבכור לעולם גידול הצמר הוא אחר חלות הקדושה, אך בלשון התוס' חיצוניות מבואר יותר כמש"כ מתחילה דבקדושה הבאה מאלי' לא שייך פשטה:

[ויש להסתפק אם הקדיש תורין למזבח והיו במעיהן ביצים בשעת הקדישן אם חלה קדושה עליהן דכיון שהיו במעיהן בשעת הקדש שייך בזה פשטה קדושה בכולה כמו גבי צמר שהי' בשעת הקדישו, ואף דקימ"ל תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה הרי דאינה השיבה כגופה, אך עי' רמ"א חו"מ סי' שצ"ט ס"א דאם הביצה