ראשית בכורים (בכורות) קיג

היתר שיבואו אורחים, [כמש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תט"ו אות ז', וחאה"ע סי' פ"ג עיי"ש] משא"כ בעוף הנדרס דהוי ספק דלעבר כמובן, אע"כ ס"ל דכל שמחשבתו היתה לצורך, מותר, דכיון דמלאכת מחשבת בעי' כל שמחשבתו לצורך או"נ לא אסרה תורה, כמש"כ באב"נ חאו"ח סי' שפ"ו להשריש כלל גדול ביסוד היתר מלאכת או"נ ביו"ט:

ראיתי בריט"א השיג על הט"ז סי' של"ז שכ' דצריך אדם ליזהר במלבוש הנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת כדאיתא בירושלמי התולש מבהמה מתה חייב תלישתה זו היא גיזתה, הרי שהבין דהירושלמי מיירי אף בבהמה ואף דתלישה בבהמה לאו אורחא במתה אורחא בכך, וכן הבין הק"ע בירושלמי שם, והריט"א השיג עליהם דמדברי הרמב"ן משמע דהירושלמי לא קאי רק על עוף מדנקטו לשון תולש אבל בבהמה אף לאחר מיתה לאו אורחא בתלישה, דאל"כ למ"ל דברי הירושלמי ומה ראי' מהירושלמי טפי מהתוספתא אע"כ שהבין דהירושלמי מיירי בעוף מדנקט תולש דזה א"א לחייב רק בעוף עכתו"ד ז"ל עיי"ש:

ולפענ"ד הקלושה אין מכאן השגה על הט"ז והק"ע, דבאמת אף הרמב"ן יפרש דברי הירושלמי התולש מן המתה חייב קאי על בהמה דעוף הוא לשון זכר, אע"כ אבהמה קאי והא דהוצרך להביא ראי' מהירושלמי ולא סגי לי' בדברי התוספתא י"ל כך, דבתוספתא איתא הגוזז מן השלח, וכו' חייב. ומבואר דגוזז חייב אף מן המתה אמנם אכתי אין ראי' מגוזז לתולש, דגוזז שאני, שהשער הנגזז לא הי' חיותו מהבהמה דהני מזיא מלתחת רבי עי' נזיר (ל"ט.) וא"כ בגוזז ודאי אין חיוב משום עוקר דבר ממקום חיותו וע"כ אין נ"מ בין מחיים לאחר מיתה, משא"כ בתולש שעוקר השער מעיקרו בזה אפשר דהחיוב משום עוקר דבר מגידולו וחיותו הילכך התולש מן המתה פטור, וא"כ מביא הרמב"ן דברי הירושלמי להורות דאף בתולש חייב לאחר מיתה, ואף דהירו' איירי בבהמה, מ"מ שמעינן מינה דאף בעוף דדרכו בתלישה, חייב לאחר מיתה דאין החיוב מחמת עוקר דבר מגידולו רק משים דתולש הוי תולדה דגוזז ובעוף דאורחא בכך חייב, אבל באמת מודה הרמב"ן דהירושלמי מיירי בבהמה ואין להוציא דברי הירושלמי מפשטן, והא דחייב בבהמה לאחר מיתה בתולש אף דבבהמה תלישה לאו אורחא, אולי י"ל דהטעם דתלישה לאו אורחא היא משום צעב"ח דאין דרך העולם לתלוש מבהמה מפני שמצטערת בכך רק גוזזין אותה דבגזיזה ליכא צער אבל לאחר מיתה דלא שייך האי טעמא אף תלישה אורחא היא:

באו"ח סי' תצ"ח סי"ב השוחט בהמה ביו"ט אינו רשאי לתלוש הצמר וכתב המג"א דהוי עוקר דבר מגידולו, ופי' המהש"ק ר"ל אע"ג דמשום גוזז אינו חייב דקיי"ל תולש לאו היינו גוזז מ"מ חייב משום עוקר דבר מגידולו וכך הבין גם הרב בשו"ע שם עיי"ש:

ולכאורה אינו מובן הרי לדעת הרמב"ם מותר לתלוש משום דכלאח"י גרידא התירו משום שמחת יו"ט, ולדעת הר"י והרא"ש דאסרו בתולש כלאח"י במתכוין טעם האיסור הוא משום דחד דרבנן לא התירו רק תרי דרבנן ובאמת הוי כלאח"י ומאי דוחקי' דהמג"א לאוקמי דחייב משום עוקר דבר מגידולו והוא שיטת הירושלמי דבבע"ח יש איסור עוקר דבר מגידולו:

ואולי משום דס"ל דתלישה לצורך שהמקום יהי' פנוי הוי מלשאצל"ג, כדעת התוס' שבת (צ"ד:

) ד"ה אבל, וא"כ אם איתא דאין בזה חיוב עוקר דבר מגידולו רק תולש כלאח"י הי' שרי דאפי' במתכוין הוי תרי דרבנן מלשאצל"ג וכלאח"י הילכך הוכרח לפרש דיש כאן חיוב עוקר דבר מגידולו ודברי התוס' והרא"ש יתפרשו אליבא דרב דס"ל מלשאצל"ג חייב כר"י ועי' יו"ד סי' ש"ח דשם פסק המחבר כהרמב"ם דאף תלישה מותר ועי' שעה"מ פ"ז מה' יו"ט, ואכמ"ל:

בגמ' והתניא שתי שערות עיקרן מאדם וראשן משחיר ר"י בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש, פירש"י גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים, אלא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי ב' שערות כולן שחורות פוסלות בפרה לגמרי אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה עכ"ל:

הנה בפ"ב דפרה מ"ה פליגי ר"מ וחכמים בעיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים ר"מ ס"ל הכל הולך אחר הנראה וחכ"א אחר העיקר, עיי"ש, ולפי הנראה ברייתא זו דעיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה אתיא כחכמים דאזלי בתר עיקר ואף אם לא יגזוז השחור שכלפי חוץ, כשר, והא דצריך לגזוז הוא רק משום מראית עין כמש"כ הכ"מ בפ"א מה' פרה ה"ד עיי"ש, וכן משמע ברמב"ם שם ה"ג שפסק דאזלי' בתר עיקר וכתב דגוזז את ראשן וכו' עיי"ש אבל לר"מ דס"ל דאזלינן בתר הנראה אם הי' עיקרן מאדים וראשן משחיר לא תועיל תקנה זו לגזוז את השחור שבראשו כיון דקודם שגזזו הי' פסול שוב אי אפשר בתקנה כמו בב' שערות שכולן שחורות שאין לה תקנה זו לתלוש השערות כדפירש"י, וצריך להבין אמאי לא יועיל תקנה אף בב' שערות שחורות לגמרי לתולשן ותהי' תמימה באדמימות, ומ"ש מבע"מ דכשר כשעבר המום, ואפי' מום שאינו עובר מאיליו רק שאפשר לחתכו כשר עי' עירובין (ק"ג.) חותכין יבלת במקדש וברש"י שם], ואמאי לא תתכשר ע"י תלישת השערות השחורות, ולכאורה עלה בדעתי עפי"ד הרמב"ם פ"א מה' פרה שכתב במקצת היום, משא"כ בספירת ז' נקיים דנתקלקלה לגמרי למפרע, והלום ראיתי בתשו' רדב"ז ח"ד סי' אלף ק"ב דהא דאין מברכין על ספירת ז' נקיים הוא משום דאינה מצוה הכרחית דאם אינה רוצה ליזקק לבעלה ולאכול תרומה ולכנוס למקדש אינה צריכה לספור הילכך א"צ לספור בדיבור ומעומד ואינה מברכת עייש"ה, ולכאורה אינו מובן הא על הטבילה מברכת אף דאם אינה רוצה ליזקק לבעלה אינה חייבת לטבול להסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה, וכן מברכין על שחיטה אף שאינה הכרחית ואף להסוברים דשחיטה אינה מצוה רק מתיר בלבד:

ולפי הנראה כוונת הרדב"ז כך היא, דכיון שספירתה אינה הכרחית הרי אינה מצוה ולא שייך כאן ברכת המצות ואי משום ברכת המתיר זה לא שייך רק על פעולה האחרונה שהיא גמר המתיר כגון טבילה, שאחר הטבילה מותרת מיד משא"כ בספירה שאינה גמר המתיר, דאכתי מחוסר טבילה, והא דמברכין על השחיטה אף דמחוסר ניקור ומליחה, הם אינם גדר מתיר רק הכשר האכילה להפריד האיסור מן ההיתר כמש"כ התוס' חולין (ק"ה.), ע"כ הג"ה