ראשית בכורים (בכורות) קיב

ביו"ט, דזה גופא נחשב צורך להנצל מאיסור מלאכה ביו"ט, אמנם כל זה ניחא אם מכשירי אוכל נפש ביו"ט הוי גדר דחוי' דכל דחוי' נחשב פעולת איסור אלא שבקושי נדחה כבש"ס פסחים (פ"ג:

) דלמ"ד טומאה דחוי' פסח הבא בטומאה פסח פסול מיקרי, שפיר רשאי לתלוש מעיו"ט בשביל צורך הצלת עצמו מאיסור מלאכה ביו"ט, אך אי נימא דהוי גדר הותרה הרי אין בזה נדנוד איסור, וא"כ אין כאן שום צורך ושוב נחשב אי אפשר מעיו"ט, וא"כ אפשר דהרמב"ן והרא"ש בהא פליגי, הרא"ש ס"ל דמכשירין הוי דחוי' כמבואר בטור או"ח סי' תק"ט, וע"כ אוסר תלישת הנוצות ביו"ט משום דאפשר מעיו"ט, והרמב"ן ס"ל דמכשירין הוי גדר הותרה ע"כ לא נחשב אפשר מעיו"ט דאסור משום צעב"ח, ואין כאן צורך ה לה מאיסור כיון דהותרה כנ"ל:

ראיתי בריט"א שכתב בטעמו של הרא"ש דאין להתיר תלישת נוצות קודם שחיטה משום דחיישי' שמא ימלך ולא ירצה לשחוט ונמצא שחילל יו"ט שלא לצורך, ואע"ג דבפ"ק דביצה מבואר דרק ב"ש חוששין שמא ימלך, אבל ב"ה לא חיישי להכי, היינו רק היכא דיש חשש איסור דרבנן כהתם אבל היכא שאם ימלך יש חשש איסור תורה כ"ע חי שי עכתו"ד עיי"ש:

ולפענ״ד קשה לפרש כן מכמה טעמים, חדא דמסתברא לאידך גיסא דבאיסור תורה טפי אין לחוש שמא ימלך, והוא עפימש"כ הריטב"א בפ"ק דסוכה גבי כרים וכסתות ובטלו, דלעולם בביטול לזמן הי' סגי, והא דלא מהני ביטול לזמן הוא רק משום חשש שמא ימלך ויחזור מביטולו בתוך הזמן, אבל בהא דפ' לא יחפור בן שמונה ממעט בחלון בשבת שם סגי בביטול ליום אחד כיון דא"א למלך מחמת איסור טלטול מוקצה, וכן בהך דעירובין (ע"ט) אפי' ארנקי מבטל אינש שהביאו התוס' בסוכה שם עיי"ש, הרי דבמקום איסור אין חוששין שמא ימלך, ולפי הנראה זהו טעמם של ב"ה בע"ק דביצה שם דאין חוששין שמא ימלך כיון דאם ימלך נמצא דעבד איסור, ואפי' ב"ש לא פליגי אלא באיסור דרבנן דומיא דהתם דבדרבנן לאו כולהו אינשי זהירי כ"כ, כמש"כ הה"מ פ"א מה' אישות ה"ד, אבל באיסור תורה אף ב"ש מודו דלא חיישינן לאמלוכי מכח החזקה שלא ירצה לעשות איסור, וכדמוכח בפ"ק דשבת (י"ח:

) גיגית ונר וכו' מ"ט שרו ב"ש דמפקר להו אפקורי ובתוס' שם אף דבעי' הפקר בפני ג' הכא לא בעי' דמסתמא מפקר להו, הרי דאין סהדי דמפקר להו כדי להנצל מאיסור, ומוכח דאף לב"ש הוי חזקה גמורה, ועי' רי"ף פ"ב דיבמות בהא דבנו הבא מן השפחה אינו קרוי בנו, דה"מ בשפחה דעלמא אבל בשפחה דידי' חזקה שחררה וכהנה רבות,] וא"כ כאן דאם ימלך יהי' איסור תורה אין לחוש כלל שמא ימלך, ועוד דאם יש לחוש שמא ימלך בטלת רוב מלאכת אוכל נפש דברובן יש לחוש לכך:

וחוץ מזה נראה דאפי' אם ימלך לא יהי' איסור למפרע, דלא גרע מהאופה מיו"ט לחול שאינו לוקה משום דילמא מיקלעי אורחים, ואף שעבר היום ולא באו אורחים ונמצא שהאפי' הי' לצורך חול מ"מ ליכא איסור תורה, וכ"ש הכא דבשעת מלאכה הי' בדעתו לצורך או"נ ובידו שלא למלך ועי' רא"ש פ' אלו עוברין סי' ו' שפסק כרבה דאמרי' הואיל, ועוד דבהואיל ודאי אף רב חסדא מודה כדמבואר בביצה (כ"א.) בהא דעיסת הכלבים נאפת ביו"ט כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה עיי"ש, ואף דסברת הואיל אינו מועיל רק לאפוקי מאיסור תורה אבל איסור דרבנן איכא, אך בזה מסתברא דאף איסור דרבנן ליכא כיון דבשעת מלאכה הי' בדעתו לצורך יו"ט, ודמיא למש"כ הריטב"א חולין (ק"ו.) דהנוטל ידיו לאכילה וברך ענט"י ואח"כ נמלך ולא כל אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דמכיון שנטל ידיו גמרה לה הנטילה שעלי' הי' מברך וההיא שעתא דעתו הי' לאכול עכ"ל עיי"ש, [ועי' רשב"ם פסחים (ק"ו:

) ד"ה נטל ור"ן שם] וה"ה כאן דהא דבעלמא איסור דרבנן איכא הוא משום דחכמים אסרו לטרוח ביו"ט לצורך חול אף דהתבשיל ראוי לבו ביום [כמש"כ בשו"ע הרב סי' תקכ"ז ס"א עייש"ה] אך כאן לא נחשב טרחה לצורך חול דהא בההיא שעתא דעתו הי' לצורך יו"ט *):

ועי' רא"ש פ"ד דביצה סי' ט"ו בהא דאיבעיא לן שם עוף הנדרס מהו לשחטו ביו"ט שפסק להלכה דמותר משום דר"ל סבר כהאי לישנא שצריך לחסמן עיי"ש, הרי הרא"ש דדנין כאן לשיטתו ס"ל דספק צורך או"נ שרי ביו"ט, ואם איתא שאם יתברר אח"כ שלא הי' צורך הוי איסור למפרע איך רשאי להכניס עצמו לבית הספק, ושם אף סברת הואיל לא שייך דענין הואיל הוא רק בספק דלהבא שבשעת מלאכה עדיין יכול לבוא לידי *) הגה"ה ומדי דברי מד' הריטב"א גבי נט"י הנני לרשום מה שיש להעיר בזה, הנה בתוס' כתובות (ע"ב.) לכאורה מבואר להיפוך שכ' דמה"ט זבה אינה מברכת על ספירתה משום שאם תראה תסתור, ועי' רש"י שבת (כד.) ובתוס' שם בשם הגאונים דאין אנו רגילים לומר ענינו ערבית ושחרית שמא יארע לו אונס ונמצא שקרן בתפילתו (ודעת הר"י שם אינו כן] ולדעת הריטב"א מה בכך שתסתור ויארע אונס הא בשעת ברכה לא הוי לבטלה, אך יש לחלק דבנט"י שאני דמצות נט"י כבר נגמרה, ואף שנט"י היא הכנה לסעודה, מ"מ כשרוצה לאכול ונוטל ידיו אין מצות נט"י טפל להסעודה דהא הסעודה עצמה אינו מצוה רק הנטילה, ואינו בדין שמצוה תהי' טפלה לדבר הרשות וכיון שהוא רוצה לאכול ונטל ידיו כבר נגמרה מצותה, ודמיא לשוחט בהמה ונמלך שלא לאכלה דפשיטא דאין כאן חשש ברכה לבטלה, דהא הברכה היא על המתיר והרי המתיר עשה פעולתו יאכל או לא יאכל, משא"כ בספירת שבעה נקיים דהחיוב לספור ז' ימים רצופין בלי הפסק ראי' בינתים ואם תראה ותסתור יתברר שלא הי' כאן אפי' התחלה של ז' נקיים, דכל הז' ימים יש להם חיבור, וכשנתקלקלו באמצע אין כאן כלום, ועי' תוס' ר"ה (ד"י) ד"ה שנים, שכתבו בזה"ל ונראה דלא דמיא זבה להני דהא אימים נקיים קפיד רחמנא והאיך יעלה סוף היום והרי אין יום זה טהור עכ"ל, פי' דהא דמקצת היום ככולו, היינו מקצת של יום נקי, אבל אם ראתה אח"כ נמצא שהמקצת הראשון לא הי' מקצת מיום נקי רק מקצת מיום שאינו נקי, וה"ה בז' נקיים שכל הז' הם חיבור של ימים ואם סתרה באמצע לא הי' שם אפי' אתחלתא של ז' נקיים אלא של ז' שאינם נקיים, [ועי' בגו"א להמהר"ל פ' בא עה"פ שבעת ימים מצות תאכלו, ובמדרש בראשית רבה פ"ג פ"ו ותבין], וכן גבי תענית שהמצוה היא תענית של יום שלם, ואם יארע לו אונס ויאכל תתקלקל אף ההתחלה דאפי' מקצת של יום שלם אין כאן, עי' מהר"ל נתיב התשובה פ"ז ודו"ק היטב, והר"י בתוס' שם דלא ס"ל כן אפשר דטעמו דהסיגוף בלבד ג"כ יש בו ענין תענית, עי' מהר"ל שם, והרי לכה"פ סיגף עצמו