ראשית בכורים (בכורות) קיא

טו"א אין עליו תורת אוכל אפי' הוי ב"פ שאינו מחוסר שחיטה כדאיתא בפ' בהמה המקשה (ע"ה.) וא"כ הוי גדר ממוצע, דיצא מתורת פסולת ולא בא לתורת אוכל, וע"כ שם שדנין לענין מפריד אוכל מפסולת אמרי' דשרי דיצא מתורת פסולת, וכאן דדנין לענין היתר מלאכת או"נ בעי' שיהי' אוכל גמור, אך כל זה הוא רק כשדנין על תלישת הנוצות שלפני השחיטה, אבל אם באין לדון על השחיטה עצמה, כיון דבמלאכה זו נעשה אוכל גמור, אף בשעת מלאכה תורת אוכל עליו, ואף דבש"ס שבת (צ"ט:

) בעי ריו"ח בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימו לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתי או לא וכו', ולא איפשטא, הרי דמספקא לן לענין שבת אי שעת מעשה כלפני המעשה דמיא או כלאחרי', וא"כ גם כאן הי' מקום לאסור מספק, אך שאני הכא דאף מתחילה הי' עליו תורת אוכל במקצת דהוי גדר ממוצע דיש עליו תורת אוכל בכח ולא בפועל, הילכך בזה שעת מעשה נחשב כלאחר המעשה, דאף דחלות שם אוכל לא קדם בזמן מ"מ נחשב כקדימה בהכרח, וזהו שכ' הה"מ דהשחיטה הוי מדברים המכשירין בהכרח, פי' שאין כוונתו דהוי גדר מכשירין אלא דהכשר או"נ קדם בהכרח להמלאכה, דאף שלא הי' לו קדימה בפועל מ"מ הרי הי' לו קדימה בכח ודו"ק:

והנה הרא"ש הביא ראי' מהא דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה, משמע משום דלא נקראת אוכל נפש מחיים וה"ה לתלישת נוצות עייש"ה, ולכאורה תמוה הא אפי' פירות אסור להביא מחוץ לתחום אך י"ל דהראי' הוא כך בשלמא גבי פירות לא שייך להתיר תחומין, דאם ללכת חוץ לתחום כדי לאכול שם זה לא הוי גוף או"נ רק מכשירין דהרי איני פועל המלאכה בדבר הנאכל, וגרע עוד ממכשירין דעלמא דזה אינו אלא גרמא [כדמוכח בנדרים (ל"ג.) סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מהו, וכתב הר"ן נהי דהקרבת המאכל אליו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אפי"ה להקריב עצמו אל המאכל כיון שאינו עושה בהמאכל עצמו לא הוי אלא גרמא בעלמא עייש"ה] ואם להביא המאכל מחוץ לתחום אין בזה צורך אוכל נפש דהא יכול לאכול שם ולמ"ל להביאו למקום אחר, ואם לענין שאדם אחר יביאנו לו מחוץ לתחום גם זה אין להתיר דכיון שהוא בעצמו לא משכחת גבי' היתר תחומין לצורך או"נ גם חברו אינו רשאי לעשות בשבילו, כדמוכח מהא דמי שלא הניח עירובי תבשילין אין חברו רשאי לבשל בשבילו, עי' רשב"א ביצה (י"ז.) ד"ה גרסת וטאו"ח סי' תקכ"ז, ואפי' להמתירין שם היינו משום דעיקר ע"ת דרבנן, משא"כ כאן דנוגע לאיסור תורה, וכל זה גבי פירות וכיו"ב, אבל גבי בהמה שפיר משכחת שיהי' צורך בהוצאתה חוץ לתחום שאם הוא במקום שאין שוחט מצוי יהי' רשאי להביא הבהמה מחוץ לתחום אל השוחט, אע"כ היינו טעמא דאסור משום דבע"ח לא נקרא אוכל נפש, כן עלה בדעתי לפרש ד' הרא"ש בזה, שוב ראיתי באבני נזר חאו"ח סי' קל"א שמפרש באופן אחר, וביאר שם מחלו' הרמב"ן והרא"ש כדרכו בקדש עיי"ש:

עוד נראה לי בביאור סברת מחלקותם של הרמב"ן והרא"ש, דסברת הרמב"ן הוא מטעם הואיל, כמו דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה אף דכוונתו לדבר האסור היינו לצורך חול, מ"מ כיון דאפשר שיבוא לידי היתר אי מיקלעי אורחים אינו לוקה, ה"ה כאן אף שכוונתו בהתלישה דמחיים לצורך השחיטה [וכוונה זו מוכרחת דאל"כ הוי צעב"ח שלא לצורך כמש"כ לעיל] דהוי מחשבה לדבר האסור משום מכשירין דאפשר מאתמול, מ"מ הא יבוא לידי היתר דיוצמח מזה צורך גוף אוכל נפש לבסוף [ועי' ביצה (כ"א.) דבהואיל ודאי אף רב חסדא מודה, ואף דה ואיל אינו מועיל רק מה"ת אבל איסור דרבנן אכתי איכא, אך עי' ביצה (י"ח:

) בהא דהחושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, דמסקנת הש"ס הוא הואיל וקו דם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, ומדמי' לה להך דמי איכא מידי דבשבת שרי וביוהכ"פ אסור, וה"ה גבי תלישת נוצות י"ל הואיל דלאחר שחיטה שרי לפני שחיטה נמי שרי:

אמנם הרמב"ן במלחמות ריש ביצה כתב דזה לא שייך רק באיסור דרבנן שגזרתם רק על דבר ולא על חצי דבר, אבל באיסור תורה לא שרינן איסורא בכה"ג, [ועי' פסחים (ד"ב:

) אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואת אמרת לי חמץ דאורייתא, וברש"י שם,, וא"כ גבי תלישת נוצות דנוגע לאיסור תורה לכאורה אי אפשר לומר הואיל ולאחר שחיטה שרי לפני שחיטה נמי שרי', אך לפי הנ"ל דמה"ת יש להתיר תלישת הנוצות מטעם הואיל אלא דאכתי אסור מדרבנן דהואיל אינו מועיל רק לאפוקי מאיסור תורה] שוב יש לדון ולהתיר מהאי טעמא דהואיל ולאחר שחיטה שרי לפני שחיטה נמי שרי, זהו טעמו של הרמב"ן:

והרא"ש ס"ל דכאן לא שייך הואיל, ולא דמי להאופה מיו"ט לחול דשם אם יקלעו אורחים יתברר שכל המלאכה היתה לצורך יו"ט ויתבטל מחשבתו של צורך חול לגמרי, משא"כ בזה דאף שלבסוף הועילה התלישה לצורך גוף אוכל נפש, מ"מ מחשבתו שחישב לצורך השחיטה אינה מתבטלת בכך, ועי' תוס' מנחות (ס"ד.) ד"ה להעלות שכתבו בזה"ל לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל וכו', ונימא ה"נ הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת עייש"ה, ויש להעמיס חילוק הנ"ל בפי' דברי התוס' דלגבי האופה מיו"ט לחול אם יבואו אורחים ויאכלו הכל נמצא שכל האפי' היתה רק לצורך יו"ט. משא"כ בזה דע"כ איכא צידת דגים ג"כ דלא חזיא לשבת, וא"כ הרא"ש אזיל בשיטת התוס' דבכה"ג לא שייך להתיר מטעם הואיל, והרמב"ן סובר דאף בזה שייך הואיל:

עוד רחש לבי לבאר סברת מחלקותם באופן אחר, דהנה הרא"ש כתב דתלישת הנוצות הוי מכשירין שאפשר מאתמול, ולכאורה קשה לפימש"כ התה"ד הובא ברמ"א אה"ע סי' ה' דאסור למרוט נוצות מאווזות חיות משום צעב"ח אלא דאם צריך לרפואה או לשאר דברים לית בי' משום איסור צעב"ח עיי"ש, וא"כ אמאי נחשב אפשר מאתמול הא בעיו"ט התלישה היא שלא לצורך, ואי משום דסוף סוף יצטרך לתלוש למחר קודם שחיטה, הרי די לצערה בשעתה ואקדומי פורעניתא לא מקדמינן, ועוד דבשעת שחיטה כיון דבלא"ה מוכרח לצערה עם פעולת השחיטה הכל צערא אריכתא היא, וא"כ מה שמצערה בעיו"ט הוא ללא צורך:

אך י"ל דכמו שהותר צעב"ח לצורך הגוף כן מותר לצורך מצוה או לצורך הצלה מאיסור דלא גרע מצורך הגוף, [עי' תוס' פסחים (י"א.) ד"ה אבל בסוה"ד, ועי' ביצה (ל"ה:

) אי נמי לאידך גיסא התם היינו טעמא דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא, ובשיטמ"ק שם דלא גריס לה דמשום מצוה התירו טפי כדמוכח מהא דאין משילין פירות בשבת, ומפנין משים ביטול ביהמ"ד אפי' בשבת עייש"ה], וע"כ מותר לתלוש מערב יו"ט כדי שלא יצטרך לפעול איסור תלישה