ראשית בכורים (בכורות) קי

רוחני היינו תיקון שמצד התורה, אין שם אוכל נפש עליו כל זמן שלא ניתר, ולא נחשב שמתעסק באו"נ כיון דאכתי מחוסר מעשה להשוותן או"נ, תדע דהא אין מגביהין תרו"מ ביו"ט משום דנראה כמתקן כדפירש"י ביצה (ד"ט.) וברמב"ם פכ"ג מה' שבת ה"ט, וקשה לכאו' הא קימ"ל כר"י בשבת (קנ"ה.) דשווי אוכלין משוינן אפי' לצורך בהמה וכ"ש לצורך אדם עיי"ש, וע"כ היינו טעמא דשם אינו מחוסר אלא תיקון טבעיי לא נחשב מתקן, משא"כ גבי טבל דמחוסר תיקון של תורה, נחשב כאילו מוליד תורת אוכל מחדש, [ועי' אבני נזר חאו"ח סי' ש"ה], ומה"ט כשמחוסר עדיין פעולת מתיר אחר המלאכה לא הוי בכלל מלאכת או"נ, דהתורה לא התירה אלא התעסקות בדבר שיש עליו שם או"נ עכשו *):

אך דעת הר"י בתוס' שם אינו כן אלא דהוי בכלל מלאכת או"נ אף דעדיין מחוסר פעולת מתיר, ומעתה י"ל דהרמב"ן אזיל בשיטת הר"י וכיון שניתן יו"ט לדחות אצל מלאכה זו לאחר שחיטה רשאי לגזוז אף קודם שחיטה לצורך אוכל נפש, והרא"ש אזיל בשיטת רש"י הנ"ל דאין להתיר מלאכת או"נ ביו"ט רק היכא דאינו מחוסר פעולת מתיר אחר מלאכה זו, וע"כ אין להתיר תלישת הנוצות מחיים לצורך אוכל נפש כיון דאחר התלישה עדיין מחוסר שחיטה שהיא פעולת מתיר, ואינו מועיל מה שסופה של מלאכה זו לדחות יו"ט לאחר שחיטה, כיון שיש שינוי באיכות המלאכה דאחר השחיטה יהי' נחשב תיקון או"נ, משא"כ קודם שחיטה דאז עושה בדבר שאין עליו שם או"נ עדיין, וע"כ אין בזה רק תורת מכשירי או"נ דכל שהי' אפשר מאתמול אסור לעשות ביו"ט:

וא"ת איך מתירין גוף השחיטה, אך שחיטה עצמה שאני כיון דע"י מלאכה זו נעשה או"נ נחשב שמתעסק בתיקון או"נ [ודמיא למש"כ התוס' כתובות (י"א.) כיון דבהך זכי' נעשה ישראל הו"ל כישראל גמור לענין זכי') וברשב"א מנחות (ד"ה.) כיון דע"י הקרבת העומר ניתר איסור חדש נחשב ממשקה ישראל וכהנה רבות] משא"כ כשדנין על התלישה, דאחר התלישה עדיין מחוסר פעולת מתיר:

שוב עיינתי בדברי הה"מ פ"ג מה' יו"ט ה"ג, שהביא ביו"ט], הא עדיין מחוסר פעולת מתיר אחר מלאכת דעת הרמב"ן ודעת החולקין עליו וסיים בזה"ל ואני אומר שכן בדין דכיון שקודם שחיטה אינו אוכל, וכמו שאמרו בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכו', אינו ראוי לדחות איסור אלא דברים המכשירין בהכרח והוא השחיטה, אבל התלישה כיון שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה אינו מן הדין שתדחה עד שיהי' אוכל גמור עכ"ל הנה גם הוא ז"ל תפס דכל היכא דמחוסר פעולת מתיר לא הוי בכלל גוף אוכל נפש אלא בכלל מכשירין, וע"כ נאסרו תלישת הנוצות קודם שחיטה אף אם יתלוש לצורך אכילה, אך בהיתר גוף השחיטה כתב טעם אחר דהוי מדברים המכשירין בהכרח, ולפי הנראה אזיל בשיטת הסוברים דגריפת תנור שא"א לאפות באופן אחר או שלא תשרף הקדרה הוי או"נ ממש ושרי אף לרבנן אע"ג שאינו עושה המלאכה בגוף דבר הנאכל, וא"כ ה"ה לשחיטה אף שהבע"ח אין עליו תורת אוכל מ"מ כיון שא"א לאכול בלי שחיטה שרי:

שוב נתתי אל לבי דאי אפשר לפרש כן דברי הה"מ, דהא כתב בריש ה' יו"ט והבערה אעפ"י שגם היא נעשית במכשירין שהרי אין ההבערה באוכל עצמו אלא בעצים מ"מ כיון דכתיב בהדיא לא תבערו אש ביום השבת מכלל דביו"ט שרי עיי"ש, הרי דאזיל בשיטת הסוברים דכל שאינו עושה המלאכה בדבר הנאכל נקרא מכשירין, וכן הבינו בדבריו המג"א סי' תקי"ח והרב בקו"א סי' תצ"ה עייש"ה, ע"כ מוכרח לפרש דברי הה"מ כמש"כ לעיל בביאור דברי הרא"ש דבשחיטה עצמה כיון דע"י מלאכה זו נעשה אוכל נפש נחשב מלאכת או"נ, ואף שהלשון דחוק קצת דהא כתב דהשחיטה הוי מדברים המכשירין בהכרח, אמנם יש מקום לפרש שאין כוונתו דנחשב ממכשירין רק מעוטפת בזה כוונה אחרת, דהנה יש לדקדק עוד בדבריו דמתחילה כתב דבהמה קודם שחיטה, אינה אוכל, ובסוף סיים אינו מן הדין שתדחה עד שיהי' אוכל גמור משמע דנחשב קצת אוכל, אך בש"ס ריש ביצה אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרית הוא, הרי דעוף העומד לאכילה תורת אוכל עליו מחיים, ועי' שבת (קמ"ד:

) חולב אדם עז לתוך הקדרה דהוי כמפריד אוכל מאוכל, ומוכרח לומר דאף שיש עליו תורת אוכל במקצת מ"מ לא נחשב אוכל גמור משום דעדיין מחוסר פעולת מתיר, או משום שהוא בע"ח דלענין הגה"ה וא"ת לשיטת רש"י איך מותר לאפות קודם הפרשת חלה [כדמבואר בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט], הא עדיין מחוסר פעולת מתיר אחר מלאכת האפי', אך י"ל דזה אינו מזיק כיון דהמתיר אינו מקושר עם פעולת מלאכה דהפרשת חלה מותר מה"ת, (ועי' קצת דוגמא לזה בר"ן פ"ב דגיטין דמחוסר הקנאה לא נחשב חסרון מעשה בין כתיבה לנתינה, משום דלא דמיא לכתיבה ודו"ק] או י"ל דהתם העיסה תורת אוכל עלי' אף קודם אפי' משום דבידו להפריש ממנה חלה אז ולהטיל לצונן, [כמש"כ התוס' שם (מ"ו.) דאפי' ר"א ור"י מודי דמועיל הטלה לצונן] וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ולא דמי לשתי הלחם דאין לו עצה להתירה עד אחר האפי', [ועי' מש"כ בפנים בביאור דברי הה"מ]:

וכן איך להקשות איך מותר לשחוט לצורך או"נ, הא אחר השחיטה אכתי מחוסר פעולת מתיר של מליחה וניקור החלב והגיד, דזה לא נחשב פעולת מתיר שהרי אינו מתיר את האיסור אלא שמפריד האיסור מן ההיתר, וכדמבואר בתוס' חולין (ק"ה) בטעם שאין מברכין על ניקור חלב ומליחת בשר עייש"ה:

ועי' ט"ז יו"ד סי' קכ"ז סק"ו שתמה על הרמ"א דמדמה חתיכת בשר שאינה מנוקרת לטבל דחשיב אתחזק איסורא, ובנקוה"כ שם מאשר דברי הרמ"א, אך לענין אתחזק איסורא שאני, כיון דהחתיכה אינו עומדת לאכול כמו שהיא חי' רק ע"י הבישול ואז יהי' נבלע החלב בכל החתיכה ותעשה כולה חתיכה דאיסורא, ע"כ דנין אותה כאילו אתחזק איסורא בהך חתיכה גופא, [ועי' תשו' רעק"א סי' ל"ח] אבל אם דנין על פעולת הניקור והמליחה לא נחשב שפעל פעולת מתיר אלא שהפריד האיסור מן ההיתר, [אך עי' ר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת שכ' דאם בשר חי באומצא אסור יש במליחה משום תיקון אוכל ולפי"ז לא אזיל בשיטת רש"י הנ"ל]:

ומהא דהמבשל גיה"נ ביו"ט דנחשב מלאכה לצורך או"נ כבש"ס ביצה (י"ב) ובתוס' שם פשיטא דלק"מ, דהתם כיון דאינו חושש לאיסור הרי נחשב אצלו תיקון או"נ, משא"כ בזה שהוא חושש לאיסור, כל זמן שמחוסר פעולת מתיר אינו בכלל או"נ שהותר ביו"ט, ע"כ הגה"ה: