ראשית בכורים (בכורות) יא

כלל שוב מותר להטיל בו מום דהא לקמן (דל"ג:

) תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאין עושין בו מום ואין מקיזין במקום שעושה בו מום, וכתבו התוס' שם (ל"ד.) דאיירי דאחזו דם ביותר וא"א להתרפאות בלא הקזה דאי שביק לי' מיית דאז חשוב מום, ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת דם אם לא יקיזנו במקום שעושה בו מום חשוב כבע"מ, וא"כ חשוב כמטיל מום בבע"מ עיי"ש:

והנה באחזו דם באופן שימות אם לא יטיל בו מום ע"כ אין לומר דחשיב בע"מ מעכשו מפני שסופו למות [כנראה לכאורה מדברי רש"י שם (ל"ג:

) ד"ה הכל מודים שפירש דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות עיי"ש], כלומר כיון דקימ"ל דעומד דממילא כו"ע ס"ל, וא"כ כשנתהווה בו סיבה שמחמת זה סופו למות חשוב כמת דגרע מבע"מ, וא"כ כ"ש דלא עדיף מבע"מ, זה א"א מכמה טעמים דא"כ בהמת קדשים שנולד בה אחת מי"ח טרפות להסוברים דטרפה אינה חי' תחשב מעכשו כבע"מ מפני שסופה למות, ולמ"ל כל הני לימודים לפסול את הטריפה לקרבן בש"ס מנחות (ד"ה.) תפ"ל דפסול משום בע"מ, ועי' רמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח דטריפה פסול לקרבן וכו' ואעפי"כ אין פודין אותה עיי"ש, ואם איתא דנחשב כבע"מ אמאי אין פודין אותה דומיא דבע"מ:

ואין לומר דהוי מום שבסתר משא"כ באחוזת הדם שהוא בגלוי, דהא הטריפה הפסולה לקרבן ע"כ הוי טריפות שבגלוי דאל"כ מנא ידעינן שלא להקריב, ואף דאפשר שגלוי רק לחכמים דבכה"ג לא חשוב מום שבגלוי, כמש"כ באבני נזר סי' א', מ"מ הא איכא טריפות הניכר לכל, עי' רש"י בכורות (נ"ז.) גבי פרט לזו שאינה עוברת, ועי' שיטמ"ק מנחות (ד"ו), ואף בודאי דרוסה ניכר הארס לכל, ואמאי סתם הרמב"ם דאין פודין דמשמע על שום טריפות אין פודין, ועי' תוס' ע"ז (ד"ו.) ד"ה אתך וד"ה תמים, דמפורש שם דיש הרבה טריפות שניכרין וטריפה לאו היינו בע"מ עייש"ה, אע"כ דמחמת שסופו למות אינו נחשב כבע"מ דזהו גדר אחר לגמרי [ויש להאריך עוד בזה אך אכ"מ], אע"כ הא דבכור שאחזו דם חשוב בע"מ היינו טעמא מפני שעומד למות מצד עצמו וע"י המום יוכל לחיות וכל חיות שלו הוא רק מפני שיכולין להטיל בו מום נחשב כבע"מ דכל חשיבות חיותו הוא מפני המום, [ועי' דוגמא לזה בתוס' גיטין (מ"ג.) ד"ה דכיון דאינו שוה רק לקנס אפי' מכרו סתם נחשב כמוכרו לקנס] משא"כ בטריפה דאין לו תיקון ע"י מום אינו נחשב כבע"מ, ובחידושי שם יתבאר אי"ה יותר, עיי"ש:

וא"כ בבכור שהעכו"ם יש לו שותפות באזנו שהאוזן שייך לעכו"ם האיך רשאי לומר לעכו"ם טול אזנך וזיל, נהי דאף קודם נטילת האוזן נחשב כבכור בע"מ כיון דבלעדי המום לא יהי' בו קדושה כלל ועיקר קדושתו הוא מחמת המום, מ"מ נחשב כמטיל מום בבע"מ, כמו באחיזת הדם דאף שגם לפני המום שרוצה להטיל נחשב כבע"מ מ"מ אסור להטיל מום זה בפועל, וה"נ יהי' אסור להטיל מום זה בפועל אף שגם מתחילה נחשב כבע"מ מחמת מום זה, ואף דדין זה דבכור שאחזו דם אסור להטיל מום רק ר"מ ס"ל וחכמים פליגי עלי' התם וס"ל דמותר, וא"כ לכאורה י"ל דמחלקותם תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן התם דרב הונא ס"ל כר"מ הילכך אית לי' דשותפות עכו"ם באוזן פוטר מפני שא"א לו לומר שקיל אזנך וזיל ואינך אמוראי ס"ל כחכמים דהתם, אך קשה דכאן קימ"ל כרב הונא כמש"פ הרמב"ם והרמב"ן ובאחזו דם קימ"ל כרבנן עי' רמב"ם פ"ב מהל' בכורות ובשו"ע סי' שי"ג:

אמנם י"ל דבאמת אף רב הונא ס"ל כחכמים דהתם והא דפוטר כאן לאו היינו משום שאינו רשאי לומר לעכו"ם טול אזנך, אלא משום דס"ל דכל בכור כולו ממש משמע דהא אפי' בשותפות עכו"ם באם ס"ל דאם יש לו שותפות באוזן פוטר והתם ודאי שרי לומר לו כן אע"כ דאין טעמו משום איסור [ולקמן אי"ה יתבאר עוד]:

ועוד נ"ל דאפי' למאן דאסר גבי אחוזת הדם, מ"מ כאן יש סברא טפי להתיר, דהא הנכרי אינו מתכוין להטיל בו מום רק ליטול חלקו, ואף הישראל המצווהו אינו מכוין להטיל המום רק שתחול עליו קדושת בכור, ואף דהוא פ"ר מ"מ שרי כיון דהישראל אינו רק גורם ופ"ר לא נחשב כמתכוין ממש לעשות גרמא כמעשה, כמש"כ באבן העוזר או"ח סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקות, וכדמבואר בר"ן פ' הבונה גבי חק תוכות, וברש"י זבחים (י"ט.) ד"ה ואם עיי"ש, וא"כ אפי' אי נימא דהטלת מום ע"י נכרי אסור מה"ת, עי' אבני נזר יו"ד סי' ת"ב, מ"מ כאן שרי כשאינו מתכוין, ויש כאן עוד מעלה שהעכו"ם לא נראה כשלוחו דהא לצורך עצמו קעביד [ועי' סופ"ק דשבת (דף י"ט.) רש"י ד"ה אא"כ קצץ]:

ויהי' מדוקדק לפי"ז לשון הש"ס ולימא לי' לעכו"ם שקיל אזנך וזיל, ולכאורה אמאי לא קאמר ולישקול האוזן ויתן לעכו"ם, אלא משום דבעצמו אינו רשאי לעשות, וכל היכא דבהיתר לא משכחת שיקדש בבכורה ודאי אינו קדוש, ואף דמצינו בעלמא דבידו ע"י איסור ג"כ חשוב בידו מ"מ היכא שדנין לגבי מצוה אין זה נחשב בידו כדמבואר בתוס' זבחים (ל"ג:

) גבי מיעוט ענבים ביו"ט, וכמש"כ לבאר במק"א בעזה"י, וא"כ אם הי' הדין שאסור לומר לעכו"ם כן ודאי לא הי' קדוש, אע"כ דשרי והטעם כנ"ל:

וחוץ מזה יש לחלק דכאן לא דמי לבכור שאחזו דם, והכא לא נחשב מטיל מום בבע"מ דהתם הבכור הלא קדוש מכבר רק דנחשב בע"מ מפני שחיותו הוא מחמת המום הילכך תליא בדין אם מותר להטיל מום בבע"מ, משא"כ הכא שאם לא יטיל בו מום לא יהי' קדוש כלל נחשב כמטיל מום בדבר שאינו קדוש כלל, כיון דקודם הטלת מום היינו אם לא תתיר להטיל בו מום לא יהי' קדוש, וכעין, סברת התוס' עירובין (ל"א:

) ד"ה ונתן לענין בונין בחול ואח"כ מקדישין דכיון דאי לא קדוש עומד לתלישה לא נחשב כמחלל על הקרקע רק על דבר תלוש, ואף דא"ת שמחללין שוב לא יהי' עומד לתלוש מ"מ שפיר מחללין עיי"ש, וה"ה כאן דאף שא"ת שרשאי הרי הוא קדוש, למפרע, מ"מ אין לאסור כיון שאם אתה אוסר הרי אינו קדוש כלל ושוב יהי' מותר:

ואף דבתוס' פסחים (כ"ו) גבי עלה עלי' זכר מצינו סברא להיפוך, יש לחלק בין הנושאים כמש"כ במק"א וחוץ מזה כאן נחשב כאלו המום קדם להקדושה דבאמת שניהם חלין כאחת דע"י המום מתקדש, אך לפמש"כ הרמב"ם במו"נ דקדימה בהכרח ג"כ חשוב קדימה הרי המום קודם בהכרח להקדושה, דהמום אינו תלוי בקדושה והקדושה תלוי' במום [ועי' אב"נ חיו"ד סי' רצ"א בהג"ה] ואף דע"י המום תחול הקדושה למפרע מ"מ אין זה נחשב קדומה כיון דהקדושה באה רק מחמת המום שיעשו בו: