ראשית בכורים (בכורות) קח

דשא"מ מותר מה"ת דדמיא לשבת כנ"ל [ועי' פסחים (ל"ג.) דגבי מעילה אף מתעסק חייב וברש"י שם משום דלא כתיב בה מלאכת מחשבת ויש לחלק אכמ"ל]:

ומה דפשיטא להו להתוס' דאין להתיר לצורך שחיטה רק תרי דרבנן הוא משום דהתלישה לצורך שחיטה הוי מכשירין כמש"כ הרא"ש כאן והה"מ בפ"ג מה' יו"ט, הילכך אין להתיר איסור דרבנן בשביל זה דהוי מכשירין שאפשר מאתמול דלא דחי יו"ט, אבל תרי דרבנן מתירין אף אם הי' אפשר מאתמול, או משום דלא אסר ר"י כלל אינו מתכוין בכלאח"י, או דשלא לצורך מצוה אסור אף דהוי תרי דרבנן רק במקום מצוה מותר כמש"כ התוס' בדבריהם לקמן, ואי נימא דרק משום מצוה התירו י"ל דמצות שמחת יו"ט שהוא דאורייתא דחי תרי דרבנן אף דלא הוי בעידנא וכדמבואר בש"ס שב (קכ"ח:

) צעב"ח דאורייתא ומבטל כלי מהיכנו דרבנן אתי דאורייתא ודחי דרבנן, ולכאורה הא בסוף ר"ה גבי שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל מפורש, דעשה דאורייתא לא דחי עשה ול"ת דרבנן היכא דלאו בעידנא והאיך דחי כאן, אע"כ משום דמבטל כלי מהיכנו הוי תרי דרבנן מלשאצל"ג דרבנן וסותר דרבנן, ותרי דרבנן הוי כדבר שאין לו עיקר מה"ת כדמבואר ברא"ש ומרדכי סו"פ האיש מקדש עיי"ש הילכך אין בזה דררא דל"ת ועשה, והוי איסור גרידא דרבנן ונדחה מפני עשה של תורה אפי' לאו בעידנא, וכדמבואר בפתיחה לאגלי טל עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן אף דתלישה שקודם שחיטה הוי מכשירין שאפשר מאתמול ולא שייך בה היתר אוכל נפש מ"מ שרי מטעם עדל"ת עי' ביצה (ד"ח.) תוד"ה בעפר ומהרש"א שם ואין לומר דחשיב אפשר לקיים שניהם, שאפשר לשחוט בלי תלישת נוצות דכיון דיש חשש שתתקלקל שחיטתו וימנע משמחת יו"ט [כדמבואר בתוס' בסיה"ד כאן] לא חשוב אפשר לקיים שניהם, עי' תוס' כתובות (ד"מ) ד"ה כגון ורשב"א שבת (כ"ד:

) ד"ה אי, וז"פ:

בסוה"ד ואם נפרש תולש לאו היינו גוזז שרי אפי' תולש במכוין צ"ל דלקמן דשרי כנגדו ביו"ט משום דהוי כלאח"י אפי' במתכוין לתלוש נמי שרי שהתירו חכמים כדי שלא תתקלקל שחיטתו עכ"ל, הנה בפי' זה תפסו דמשום מצות שמחת יו"ט התירו מלאכה כלאח"י דרבנן אפי' במתכוין, ואף דהוי מכשירין שאפשר מאתמול ומטעם דשמחת יו"ט דחי לא שייך להתיר חד דרבנן כנ"ל, מ"מ י"ל דשבות דכלאח"י התירו אף בחד דרבנן ולא שאר שבותין וכמבואר בדבריהם לקמן (כ"ה.) ד"ה דהו"ל דאין ללמוד מלשאצל"ג מלכלאח"י] והטעם בזה דשבות דכלאח"י קיל טפי מכל השבותין כדמבואר בר"ן פ' חבית בהא דצינור שעלו בו קשקשין ממעכו ברגלו כלאח"י דבמקום פסידא לא גזרו והקשה הר"ן מהא דנכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה אף דהוי במקום פסידא ותירץ דכלאח"י קיל טפי מאמירה לנכרי עיי"ש, והנה שבות דאמירה לנכרי קיל משאר שבותין כדמבואר בעירובין (ס"ח.) משום דהוי שבות שאין בו מעשה, ואפי"ה כלאח"י קיל טפי אפי' מאמירה לנכרי הילכך התירוהו לצורך שמחת יו"ט:

באו״ד וא"ת לקמן דמייתי ראי' מפרה וכו' וי״ל דההיא מדרבנן לא דמי כלל לתולש לאו היינו גוזז ולעוקר דבר מגידולו כלאח"י וכו' מבואר מדבריהם דיש חילוק באיסורי דרבנן היכא דאין שינוי בהפעולה רק בהנפעל אמרי' כעין דאורייתא תיקון כיין דאותה פעולה עצמה אסורה מה"ת בנפעל אחר, משא"כ היכא דהשינוי היא בהפעולה לא אמרי' כעין דאורייתא תיקון, וצע"ק מהא דמבואר בר"פ כל הבשר גבי גזרה העלאה אטו אכילה ובתוס' רי"ד פ' במה מדליקין דהיכא דבחתיכה זו עצמה אפשר לבוא לידי איסור תורה החמירו טפי עיי"ש:

שוב נתתי אל לבי דעיקר החילוק בין גזרה דרבנן לתיקון דרבנן דכשאסרו חכמים לגזוז בקדושת דמים לא היתה הגזרה על גיזה בפרט, אלא דחכמים הטילו בדרך כלל תורת קדושת מזבח על קדשי בה"ב, וממילא נאסרו אח"כ כל הדברים שאסור בקדשי מזבח דוגמא לסברת המהרי"ט גבי נזיר דהוא מקבל ע"ע תואר נזיר וכיון שנתקדש בקדושת נזירות ממילא נאסר בכל איסורין שאסרה תורה על הנזיר, ואף כאן רבנן הטילו על קדשי בה"ב תורת קדושת מזבח ושוב ממילא נאסרו בכל הדברים ובזה שייך כעין דאורייתא תיקון דרבנן לא אסרו הגזיזה אלא דממילא נאסרה מחמת שאסרה תורה לגזוז קדשי מזבח משא"כ כשאסרו תלישה משום גיזה בקדשי מזבח עצמן. הרי לא הטילו קדושה יתירה אלא דגזרו תלישה שלא יבוא לידי גיזה הילכך לא שייך בזה כעין דאורייתא תיקון, ואכתי צ"ע, ואין מקומו כאן:

(דף כ"ה) תוד"ה דהו"ל, כתבו דאין להתיר לתלוש נוצה מצואר של עוף לצורך שחיטה ביו"ט משום שמתכוין לתלוש ולא הוי כלאח"י דבעוף אורחי' בתלישה, ומטעם מלשאצל"ג אין להתיר דאף לפי' השני רק איסור דרבנן דכלאח"י התירו אבל לא מלשאצל"ג עכתו"ד:

והרמב"ן התיר מכח ב' טעמים חדא דמלשאצל"ג מותר משום שמחת יו"ט, ועוד אפי' הוי איסור תורה משום דסופה של מלאכה זו לדחות יו"ט דכיון דתולש מן המתה חייב כדאיתא בתוספתא א"כ סוף סוף יצטרך לעבור על איסור תלישה לצורך או"נ מה לי אם תלשה אחר שחיטה או תולשה מחיים, והרא"ש חולק ע"ז וז"ל דודאי לאחר שחיטה כיון שכבר הותרה לאכול ואי אפשר לאכלה בלי תלישה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה, אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי או"נ דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור וכו' ומש"כ משום מלשאצל"ג כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות מלשאצל"ג לכלאח"י עכתו"ד ז"ל עיי"ש, וצריך להבין סברת מחלקותם:

והנלפענ"ד בזה, דהנה בענין מכשירין מהו נקרא מכשירין יש מחלוקת בין הראשונים רש"י והרמב"ן והרשב"א והרא"ה ס"ל דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין כגון העושה שפוד כדי לצלות בו דהמלאכה הוא עושה בהשפוד והוא אינו נהנה מגוף השפוד רק מהבשר שצולה עליו וכן כל כיו"ב, ובתוס' כתובות ורא"ש סופ"ב דביצה בתירוץ הא' מבואר דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו ותיקון השפוד נמי אפשר לבשל בקדרה, ועי' בקו"א להרב סי' תצ"ה אות ד' שביאר השיטות באריכות:

ולפי"ז לכאורה אינו מובן אמאי נקראת התלישה שלפני השחיטה מכשירין הרי א"א לאכול בלי לישת נוצות, וגופו נהנה מהמלאכה עצמה דהמלאכה עושה בהעוף וההנאה היא ג"כ באותה חתיכה עצמה, אך י"ל דכל זה היא כשתולש לאחר שחיטה דאז מוכח שלצורך אכילה הוא תולש, אבל כשתולש מחיים מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דתלישה זו אינה לצורך אכילה רק לצורך שחיטה דאי משום אכילה הי' לו להמתין מלתלוש