ראשית בכורים (בכורות) קז

וראשית גז צאנך אורחא דמילתא כתיב [דמיא למש"כ הפרמ"ג דבאיסור אינו זבוח אף ח"ש אסור מה"ת דרק היכא דכתיב לשון אכילה גבי איסור או אין הלשון סובל רק אכילה כשיעור משא"כ לשן אכילה דכתיב גבי דבר הרשות, עיי"ש, וה"ה בזה דגז נאנך כתיב גבי דבר הרשות ודו"ק] היינו דשם אינו תלוי בפעולת הגיזה אלא דכל שמסלק הגיזה מן הצאן חייב יהי' באיזה אופן שיהי' רק העיקר שיסלק באופן שדרך העולם לסלק ואם יתלוש ברחלים או יגוז בעזים פטור, משום דמצוה זו באה מכח דבר הרשות דאם גוזז לצורך עצמו כדרכו חייב ליתן ראשית הגז לכהן. וע"כ כשעושה באופן דלאו אורח ארעא לא נתחייב כדמצינו גבי תרו"מ דאינו חייב רק אם ראה פה"ב כדרך שבני אדם עושין, אבל לא לומר שהתלישה שם גיזה עלי' אלא כל שעשה כדרכו חייב, משא"כ לענין לאו דלא תגוז דהקפידא היא על פעולת גזיזה ולא על מה שאורחי', תדע דהא אם גוזז את השור חייב אע"ג דלאו אורחי' בכך כדאיתא לקמן (כ"ה.) וא"כ בתולש פטור אע"ג דאורחי' בכך דמ"מ אין שם גוזז עליו:

או י"ל באופן אחר קצת בהא דהכא תלישה לאו בכלל גיזה אפי' במידי דאורחי' בכך מדילפי' לקמן (כ"ה) מוי"ו מוסיף על ענין ראשון דחייב על גיזה דשור אף דשור לאו בר גיזה היא ע"כ דכאן לא הקפידה תורה על מה שדרכו אלא על עצם הגיוה אפי' במידי דלא אורחי' וממילא ידעי' אף להיפוך דתלישה שריא אפי' אי הוי אורחי':

אך אכתי יש מקום עיון דמ"מ תיתסר החלישה משום כחושה כדמבוא בחולין (קל"ה), ועוד קשה עמש"כ התוס' כאן מדרבנן תלישה אסורה שלא יבוא לידי גיזה ת"ל מטעם כחשא, ואולי י"ל דכחשא אינה אסורה רק מדרבנן, משום דאין גיות השער פועל כחושה בעצם רק דעם הצמר נראית כא לו היא שמנה יותר [דומיא למה שפירש"י שבת (כ"ב.) משום אכחושי מצוה דמיחזי כמאן דשקיל נהורא, ועי' ט"ז יו"ד סי' רע"ד ס"ק ד' ואף כאן אינה מכחישה ממש אלא דנראה כמכחישה]:

והנה באבני נזר חאו"ח סי' תפ"ד אות י"ד כתב דהידור בכשרות עדיף מהידור בנוי, ומה שהמצוה ודאית זה נחשב הידור בכשרות שעושה המצוה בלי שום חשש ספק כלל, עייש"ה, וה"ה כאן אע"ג דעפ"י רוב אין לחוש לקילקול השחיטה מחמת השערות מ"מ כיון דע"צ המיעוט יש לחוש לקלקול השחיטה, טוב יותר להדר אחר כשרות ודאי ולתלוש השערות אף שבזה מכחישה קצת כלומר נראה כמכחושה ומבטל ההידור בנוי, וע"כ מותר לתלוש השערות ולבטל המובחר הלזה בשביל המובחר שתהי' מצוה ודאית:

שוב נתתי אל לבי דזה אינו דמש"ס חולין שם מבואר דמשום כחושה אסור מה"ת, אך י"ל דהא דגיזה יש בה משום כחושה היינו בגוזז את כל הגוף אבל לא בגוזז דבר מועט נגד מקום בית השחיטה, וכדמבואר בתמורה (י"א:

) גבי הקדיש חד אבר מהו בגיזה פירש"י בעבודה לא תבעיא לך דאסור דהא מכחיש לה עיי"ש, ולכאורה קשה הא גם גיזה מכחשת כבש"ס חולין הנ"ל, אע"כ דהא דגיזה מכחשת, הוא כשגוזז את כל הגוף או רובו ולא בחד אבר, ולא מבעיא לפי' השיטמ"ק שם דהאבעיא הוא רק על זה האבר, אלא אף לפי המבואר בר"ג שם וברמב"ם פ"א מה' מעילה דהאבעיא היא על כל הגוף מ"מ מסתברא דאין לאסור את כל הגוף שאינו קדוש, יותר מהאבר הקדוש וע"כ אין מקום לאסור משום כחושה, דכיון דבזה האבר שהקדיש, הגזיזה מותרת ואין בה משום כחשה האיך נאסור את כל הגוף משום כחושה, הרי אין הטפל רמוז מן העיקר, ומצינו בכ"מ כיו"ב אכמ"ל:

עוד י"ל דהא דאין לאסור כאן משום כחושה הוא משום דכחושה אינו מפורש בתורה לאסור והוי איסור מצד הסברא, וא"כ דמיא למש"כ בשיטמ"ק זבחים (ע"ה:

) בהחילוק שבין בכור לשאר קדשים. דבשאר קדשים איסור מכירה באיטלז הוא מצד הסברא משום זלזול הקדש ע"כ כשיש סברא להיפוך שהוא לטובת הקדש שרי, משא"כ בבכור דאיסור המכירה מפורש מה"ת עיי"ש, וה"ה בזה דאיסור הכחישה כיון שהיא מצד הסברא מותר לטובת הקרבן וכיון דכאן היא לצורך הקרבן שלא יבוא לידי פסול שרי:

תוד"ה והיינו וכו' וכן מוכח בסמוך דקאמר רב כנגדו ביו"ט מותר, ופריך מהא דאמר רב הלכה כר"י דשא"מ אסור ומשני דתולש לאו היינו גוזז וביו"ט היינו טעמא משום דהוי עוקר דבר מגידולו כלאח"י ואת"ל תולש לאו היינו גוזז א"כ ותולש דקתני במתני' היו במתכוין היכי שרי כנגדו ביו"ט מתכוין משום דכלאח"י וכו' עיי"ש משמע דלפי' זה פשיטא להו להתוס' דחד דרבנן א"א להתיר ביו"ט לצורך שחיטה ומטעם זה הכריחו דע"כ מיירי באינו מכוין דאז הוי תרי דרבנן אינו מכוין וכלאח"י אבל מטעם כלאח"י גרידא א"א להתיר (וכן הוא בתוס' לקמן (כ"ה.) ד"ה דהו"ל עיי"ש] וטעמו של דבר נפרש לקמן אי"ה:

ואף דאנן קיימינן עכשו דרב כר"י ס"ל דדבר שא"מ אסור וא"כ אף באינו מכוין וכלאח"י הוי רק חד דרבנן דלר"י אינו מכוין אסור מה"ת כמכוין, והאיך הכריחו התוס' דההיתר משום שאינו מתכוין ג"כ, אך התוס' לשיטתם אזלי שכתבו בשבת (מ"א:

) וביומא (ל"ד:

) דבשבת אף ר"י ס"ל דשא"מ מותר מה"ת דלא הוי מלאכת מחשבת רק מדרבנן אסור ולר"ש דס"ל בכל התורה דבר שאינו מתכוין מותר מן התורה גבי שבת נחתינן דרגא ומותר אפי' מדרבנן עייש"ה וא"כ אתי שפיר מה שתפסו כאן דביו"ט כשאינו מתכוין ועושה כלאח"י הוי תרי דרבנן אף לרב דס"ל כר"י:

אך אכתי קשה הא תינח גבי יו"ט, אבל גבי בכור מאי איכא למימר הא בבכור דהוא משאר איסורין אית לי' לר"י דשא"מ אסור מה"ת ושוב ליכא אלא חד דרבנן דתולש לאו היינו גוזז והתוס' כתבו דאף בתולש את הבכור אליבא דרב דס"ל כר"י מותר רק באינו מכוין, והרי בזה ודאי לר"י אינו מתכוין כמתכוין:

ע"כ נ"ל לפרש דהנה הרמב"ם פ"א מה' מעילה כתב דגבי גוזז במוקדשין אינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול לא יהא זה חמור משבת, עיי"ש, והנה ברשב"ם ב"ב (נ"ה:

) דהא דפטור בשבת על פחות מכשיעור הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, עיי"ש, ומדכתב הרמב"ם דשיעור גוזז דמוקדשין אינו פחות מכשיעור גוזז בשבת מוכח קצת דגם לענין גוזז דמוקרשן בעי' מלאכת מחשבת כמו לענין שבת (וכן ראיתי בכתי"ק מכ"ק אדמו"ר זצללה"ה דגבי גוזז ועובד שנים שעשו פטורין כמו בשבת והוציא כן מדברי הרמב"ם הנ"ל] וא"כ אתי שפיר מה שתפסו התוס' כאן דאף בתולש מן הבכור שלא במתכוין הוי תרי דרבנן אף לרב דס"ל כר"י, דבאמת גם בגוזז מן המוקדשין ס"ל לר"י