ראשית בכורים (בכורות) קו

שוב ראיתי ברי"ט אלגאזי שהרגיש בזה והקשה ג"כ מבכור בהמה טהורה דאינו נותנו לכהן רק אוכלו במימו, ומש"כ לחלק עפימש"כ הרמב"ם דבספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין מידו והטעם דהבעלים אין להם בו חזקת ממון וה"ה לחלה משא"כ בבכור שהבעלים הי' להם חזקת ממון בהשה, עיי"ש, הנה בחלה אין פשיט כ"כ שלא הי' לו חזקת ממון דאף דאחר הפרשה אין לו בה חזקת ממין לפי"מ דקימ"ל טוה"נ אינה ממון ואף בהיותה טבל לא נחשב שלו כמש"כ התוס' פסחים (ל"ח:

) מ"מ הרי הי' לו בה חזקת ממון קודם שנטבלה לחלה:

אך בלב ארי' חולין שם תירץ דהיינו טעמא דלא נקט בחלה לפטור דאף שפטור מנתינה מ"מ הרי אינו יכול להחזיקה לעצמו רק למוכרה לכהן בדמים מועטים, ותירוץ זה הוא פשוט יותר:

שוב נתתי אל לבי דיש לתרץ דבחלה כיין דההפרשה ונתינה ב' מצות הם ואיני מקיים מצות נתינה אלא כשנותן שיעור נתינה כמש"כ התוס' רי"ד קדושין (נח:

) וכ"כ ברש"י עה"ת סי"פ שלח, וא"כ היכא דאינו חייב ליתן לכהן די שיפריש כ"ש כדין חטה אחת פוטרת את הכרי יא"כ אין לו מה ליתן כלל, ולא חשיב נתינה לפטור רק היכא דיש מה ליתן ומורין לו שאיני חייב ליתן, כגון בפ"ח שהפריש שה ואעפי"כ אינו נותנו וכן בבהמה טהורה משא"כ בחלה דהחילוק היא בגוף ההפרשה דאינו מחויב להפריש כשיעור וממילא אין לו מה ליתן ומיושב הקושיא מחלה, ובבכור בהמה טהורה יוצדק תירוצו של הריט"א משום דתקפו כהן אין מוציאין מידו ואתי שפיר הכל:

עוד ראיתי ברי"ט אלגאזי, דמייתי הא דש"ס חולין שם קרבן אשתי לחיוב, פירש"י שם ספק ילדה כשהיתה עכו"ם ספק משנתגיירה מביאה קרבן דספק איסור כרת היא לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה, והעיר מד' הרמב"ם פי"א מה' שגגות שכ' יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינם מביאין שמא יכניסו חולין לעזרה, וא"ת והליא חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת מפני שהמביא איתה מחו"כ אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינה מחיכ"פ אסור להביא מספק עכ"ל, ולפי שיטת הרמב"ם בכ"ד דספד"א מה"ת לקולא הרי מה"ת כל ספק שרי א"כ האיך אפשר לומר דלא התיר קרא רק חטה"ע שבא להכשיר הרי מה"ת אינו צריך הכשר, ואמאי לא נימא מדגלי קרא דמביא חטה"ע עה"ס כדילפי' בנזיר (כ"ט.) מוהזב את זובו לזכר ולנקבה ה"ה שיכול להביא כל הקרבנות עה"ס עכתו"ד ז"ל:

ולפענ"ד לק"מ מכמה טעמים, חדא לפי המבואר פ"ב מה' שחיטה שפסק חולין בעזרה לאו דאורייתא כמש"כ הה"מ שם עיי"ש, וא"כ מה"ת כל הקרבנות יכול להביא מספק רק כיון דאסרו רבנן חובע"ז אינו יכול להביאם, אבל מחו"כ כיון שבא להכשירו מוכרח להביא ואין ללמוד שאר ספק ממחו"כ, דבמחו"כ מותר ממ"נ, מה"ת הרי ליכא איסור חילין בעזרה, ומדרבנן דאיכא איסור חולין בעזרה הרי מדרבנן אין לו עצה לאכול בקדשים בלעדי הקרבן, ובמקום הכשר לא העמידו דבריהם, וכיוצא בזה מבואר ברמב"ם פ"ה מה' ק"פ שפסק דנשים בשני רשות ואין שוחטין עליהן בשבת, ומ"מ שוחטין עליהם בפ"ע ועי' בכ"מ ובלח"מ שם ה"ח שהק' כיון דהוי רשות האיך שוחטין עליהן בפ"ע, אך לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם לטעמו חושנב"ע לאו דאורייתא וא"כ שוחטין עליהן ממ"נ מדאו' הרי ליכא איסור חולין בעזרה ומדרבנן חייבות בק"פ מטעם אף הן היו באותו הנס, כמש"כ התשב"ץ ח"א סי' ג' וכמש"כ התוס' בכ"ד דטעם זה אינו מועיל רק לחייבן מדרבנן, וא"כ מותר לשחוט עליהן ממ"נ, וה"ה כאן:

עוד יש לתרץ קו' הריט"א עפימש"כ הרמב"ן פ"ק דחולין הובא בריטב"א שם, דגבי מוקדשין אין לטהר ספק טומאה בר"ה, כיון דבעי למיעבד בהו שימור אפי' היסח הדעת פוסל בהו לא שרינן בהו ספק שימור עיי"ש, ומה"ט י"ל אף דס"ל להרמב"ם ספדא"ו מה"ת לקולא מ"מ ספק מחו"כ אסור באכילת קדשים מטעם משמרת תרומותיו כיון דמחוסר כיפורים פוסל את הקדשים אף ספק מחוסר כפורים אסור ליגע משום משמרת תרומותי [עי' רמב"ם פ"י מה' אבות הטומאה ה"ג ופ"ה מה' מטמאי מו"מ ה"ד ובכ"מ שם] ואי אפשר לאכילה בלא נגיעה וא"כ אסור לאכול מה"ת, ואף דאפשר שחברו ותחיב לו לבית הבליעה באופן שלא יגע בהקדשים, עי' תוס' חולין (ק"א.) ד"ה בנטמא, זהו מילתא דלא שכיחא כלל, ועוד שאינו מקיים מצית אכילת קדשים כשאינו אוכל ע"י נגיעת ידים כמבואר באבני נזר חאו"ח סי' תקל"ה:

ועוד דבאכילת קדשים בעי' למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ועי' רש"י פסחים פ"ו ד"ה אין מפטירין מבואר דאף באכילת בעלים בעי' למשחה, ואם יתחב לו חברו לבית הבליעה ודאי לא הוי למשחה, וא"כ אין עצה למחו"כ לאכול בקדשים מה"ת אפי' בספק מחו"כ, אפי' להרמב"ם דספד"א מותר מה"ת כנ"ל:

שוב נתתי אל לבי דזה אינו דמשמרת תרומותי לא שייך אלא כשדנין על גוף התרומה או הקודש אבל אם דנין על האדם אם הוא טמא והדין הוא לטהרו מספק שוב לא שייך לאסרו ליגע בתרומה משום משמרת תרומותי דכבר טהרוהו מספק, וכן מוכח בש"ס פסחים (פ"א:

) בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש מקום לעבור אף לתרומה טהור, ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ן אע"כ משום דשם דנין על האדם ומטהרין אותו ושוב אין קפידא במה שנוגע אח"כ בתרומה:

(שם ע"ב) בגמ', טעמא דר' יוסי בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו וכו' ומסקנת הש"ס דאף שטעמו משום דתולש לאו היינו גוזז מ"מ אף ביו"ט מותר משום דלאו אורחי' בתלישה והוי כלאח"י:

וקשה לי לפי המבואר בחולין (קל"ז.) דהיכא דאורחי' בתלישה התלישה היא הגיזה וא"כ הא דתולש לאו היינו גוזז היינו משום דלאו אורחי' אבל אם הוי אורחי' הי' חייב אף דבתורה כתיב לשון גיזה וא"כ מה דאמרי' כאן טעמא דר"י בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז ע"כ דאיירי בשה דלאו אורחי' בתלישה וכיון דידע הטעם דלאו אורחי' איך ס"ד דביו"ט אסור, ועוד קשה איך נקיט כאן סתמא השוחט את הבכור וכו' ותולש וכו' ומשמע דבכל בכור דינא הכי ובאמת בעזים אינו כן דבדידהו התלישה היא הגיזה וע"כ הטעם משים דשא"מ, ועי' רמב"ם פ"א מה' מעילה שסתם וכתב דתלישה לעולם מותרת משמע אף בעזים, וקשה כנ"ל, שוב ראיתי בריט"א ובמנ"ח שהרגישו בזה:

והנלפענ"ד לתרץ דמה דאמרי' בחולין שם דעזים שאורחייהו בתלישה כגיזה דמי, אין הפי' דהתלישה שם גיזה עלי' אלא דהתלישה יש לה דין גיזה, כלומר דשם גבי ראשית הגז לא בעי' גיזה דוקא,