ראשית בכורים (בכורות) קה

הוא ואיך זה מועיל להשוותו לאמו, ועי' ריט"א פ"ק מש"כ בזה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאף דר"ש ס"ל שאינו מותר באכילה אלא כשרובו דומה לאמו זהו רק בשאר סימנים שאינם מסימני טהרה, אבל בפרסותיו סדוקות דהוי סימן טהרה סגי בזה בלבד דר"ש לטעמו דס"ל לעיל (ד"י:

) דסימני טהרה מילתא היא ואף סימן אחד מועיל קצת וע"כ מועיל להתיר בן פרה דכיון שמצד תולדתו צריך להיות מותר אלא דהחסרון מצד עצמו בזה מועיל סימן אחד להתירו לגמרי, וא"ת א"כ גמל יהא מותר, י"ל דסימן של פרסותיו סדוקות חשוב יותר מסימן דמעלה גרה, והטעם אפשר משום דסימן זה ניכר תיכף בשעת לידה וניכר לעולם, משא"כ במעלה גרה דאינו ניכר אלא בשעת אכילה, ע"כ ס"ל לר"ש דממה דגלי קרא גמל גמל דקלוט בן פרה אסור אין ללמוד על מין שאין לו הסימן של מעלה גרה אלא דמפריס פרסה דאפשר שזה עדיף משום דסימן זה מינכר טפי, ואכתי צ"ע בזה:

הרמב"ן הביא דעת הרמב"ם ה' בכורות פ"ד דגבי חותך אבר אבר ומשליך לכלבים הבא אחריו בכור ושכל הפוסקים חולקים עליו, ולכאורה קשה טובא אי ס"ל דכל שהראשון אינו ולד נחשב השני בכור לולדות ולרחמים א"כ גם בחותך אבר אבר ומניח יהי' השני בכור, ועוד הא כתב הרמב"ם דבהמה ששפעה חררת דם הבא אחריו אינו בכור אף דהולד נימוח ונתבטל וחשוב כמאן דליתא וא"כ מוכרח דלא משגחינן על יציאת ולד דאף שם לא יצא ולד כלל דהא כבר נתבטל מ"מ אין השני נחשב בכור לולדות משום דהי' ולד תחילה ביצירה וכ"ש ביצא אבר אבר דכבר הי' יצירה גמורה:

ולחומר הנושא נ"ל ליישב עפי"ד הר"י מיגאש הובא ג"כ בשיטמ"ק ב"ב (קמ"ב) [שבסו"ס מאירי על מס' שבת] גבי המזכה לעובר לא קנה ועובר אינו יורש דזהו דוקא כשנולד אח"כ אבל אם לא נולד אגלמ"ל דמשעה שנוצר ונכנסה בו נשמה נעשה אדם וקנה חלקו עיי"ש, וע"כ גבי הפילה חררת דם כיון דהוי נפל כבר נגמרה יצירתו וחשוב ולד אעפ"י שלא יצא הילכך אין השני בכור לולדות משא"כ במחתך אבר אבר כיון דאינו נפל דהא נגמר כתיקונו אלא מחמת סיבה שאמו מקשה לילד מוכרחין לחתכו ולהורגו בידים נמצא דכל זמן שהי' בפנים לא הי' עליו שם ולד, כדמבואר ברש"י מגילה ד' (י"ג.) ד"ה וכשילדתה דלא נקראת אם קודם לידה, ועי' בס' אור חדש להמהר"ל, ומה"ט נמי אין על העובר שם ולד קודם שנולד [ועי' בחידושי לעיל (די"ט.)], ומחמת היציאה ג"כ אינו ולד דהא לא יצא ולד שלם אלא חתיכות ע"כ השני נחשב בכור לולדות ולרחמים, ומ"מ במחתך אבר אבר ומניח השני אינו בכור והטעם בזה כיון דקימ"ל בכור למפרע הוא קדוש הרי חל שם לידה למפרע כשיצא רובו ע"כ נחשב ולד משא"כ במחתך אבר אבר ומשליך לכלבים דלא חלה הקדושה למפרע ולא חל שם לידה למפרע כדמפורש בחולין (ד"ע.) דאין קדושה חלה למפרע על דבר שאינו בעולם, וכ"כ אין תורת לידה חל למפרע ע"כ לא חשיב לידה, נמצא לפי"ז דבעי' לידה, ורק רובו חשיב לידה, ובמחתך ומניח איכא יציאת רובו וחל אז שם לידה למפרע משא"כ במחתך ומשליך דלעולם ליכא לידת רוב דלא חלה למפרע, ובחררת דם לא בעי' יציאה להחשיבו ולד דקיבל שם ולד קודם שיצא כדברי הר"י מיגאש הנ"ל ואתי שפיר הכל:

כתב הרמב"ן ז"ל דלעולם קימ"ל חלב פוטר, והא דצריך רשב"ג לומר הטעם דלא מרחמא אא"כ ילדה מיירי באופן שאין ראי' ממה שחולבת דראוה חולבת קודם שילדה בודאי וכ"כ התוס' לעיל (ד"כ:

) לחד תירוצא עיי"ש, וקשה לי מהא דאמרי' לקמן (מ"ב:

) דאפי' לרבנן דלא חיישי למיעוטא מ"מ הואיל ואישתני אישתני עיי"ש, ואף כאן נימא דאם נשתנה להיות חולבת קודם שילדה שוב לא יהי' ראי' ממה שמרחמת דאפשר כיון שנשתנה טבעה להיות חולבת קודם שילדה נשתנה נמי להיות מרחמת אעפ"י שלא ילדה:

ועי' בהלכות הרמב"ן שם דמסיק כן להלכה דאמרי' הואיל ואישתני אישתני, וא"כ לכאורה סותר מה שפסק כאן, ואולי י"ל עפימש"כ הריט"א כאן בהא דמבואר בשמעתין בראה חמור כרוך אחר רחל אי ס"ל רשב"ג לאו דידה לא מרחמא הי' מותר באכילה מחמת חזקה זו וקשה הא יש רוב כנגד דרוב בהמות במינם יולדות ורובא וחזקה רובא עדיף ותירץ עפי"ד המהרי"ט דחזקה הבאה מכח סברא עדיף מרובא כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמני דאנן סהדי שאין אדם עושה כך, ואף כאן אנן סהדי דלא מרחמא דלאו דידה ועדיף מרובא עיי"ש, ואף דודאי נמצא לפעמים בהמה שמרחמת דלאו דידה הוי מיעוטא דמיעוטא:

ולפי"ז לק"מ מהא דלקמן (מ"ב:

) דאמרי' הואיל ואישתני אישתני דהתם שניהם הוי גדר מיעוטא הילכך אמרי' הואיל ואישתני להיות ממיעוטא לענין זה אישתני אף לענין זה משא"כ הכא אין לומר הואיל ואישתני להיות חולבת קודם שילדה אישתני ג"כ לרחם דלאו דידה או לרחם אעפ"י שלא ילדה, זה אינו דממה שנשתנית להיות ממיעוטא שחולבות אעפ"י שאינם יולדות, אכתי אין לומר שנשתנית להיות ממיעוטא דמיעוטא שמרחמות אף על פי שאינם יולדות, דממיעוטא אין ראי' למיעוטא דמיעוטא, אך צריך להבין אמאי דנין הך חזקה דלאו דידה לא מרחמא לחזקה הבא מכח סברא ובמה עדיפא מהחזקה דרוב בהמות במינן יולדות ולפי הנראה החילוק הוא דרוב בהמות במינן יולדות הוי דבר התלוי בטבע בלבד ולא הוי חזקה ברורה דיש מיעוט בטבע להיפוך, משא"כ בהך חזקה דלאו דידה לא מרחמא וכן בהך דלא מרחמא אא"כ ילדה דלא הוי בטבע כ"כ אלא גם בדעת דאף בבהמה שייך דעת קצת כמבואר בתוס' ר"ה (י"א.) ד"ה לקומתם ועי' רמב"ן עה"ת פ' נח עה"פ מיד כל חי' אדרשנו ועי' זוה"ק פ' שמיני (ד' ל"ו.) ע"כ דנין אותה לחזקה הבאה מכח סברא:

הרמב"ן כאן הביא הא דפ' הזרוע (קל"ד) ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב, ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פ"ח לפטור מ"ט ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא, וקשה כמו דמייתי פ"ח בחיוב ובפטור, בחיוב לענין הפרשה דפ"ח אסור בהנאה וצריך להפריש עליו טלה לאפקועי איסורי', ולפטור לענין נתינה לכהן כדפירש"י חולין שם, אמאי לא מייתי נמי חלה בחיוב ובפטור, בחיוב לענין הפרשה דהוי ספק טבל, ובפטור לענין נתינה דאינו חייב ליתנו לכהן מספק רק יוכל למוכרו לו, וביותר קשה דהתוס' שם הקשו למאן דאית לי' דמתנות טבלי ליתני נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו ולפטור אחר שהורמו המתנות דהוי שלו כי היכי דתני בבכור בהמה טמאה לחיוב ולפטור עיי"ש, ואמאי לא הקשו מחלה שלפי האמת טובל אליבא דכו"ע: