ראשית בכורים (בכורות) קד

בתוד"ה שנפל וכו' וי"ל דלא דמי סופו לתחילתו דס"ד מתחילתו נעשה הציר כמים טמאים לא יצא מחזקתו ע"י שנתלה לומר שהמים הם מעט אבל הכא אחר השקה דממ"נ טהור הו"א דכשנפלו לו טמאים כ"ש משום חששא דשמא מים רוב לא נוציאנה מחזקה עכ"ל:

לכאורה אינו מובן כמו דאחר השקה כל התערובות הוא בחזקת טהרה ומחמת שמא המים רוב אין להוציאו מחזקתו, ה"ה קודם השקה כשהספק היא על תערובות הראשון שנתערב המים לתוך הציר הרי הציר מצד עצמו לאו בר טומאה ויש לו חזקת טהרה ואמאי נוציאנו מחזקתו מחמת חשש שמא המים הם רוב, ואי משום דשם אין להעמיד את הציר על חזקתו דאדרבא נעמיד את המים על חזקתן שלא נתבטלו מחמת שהציר הוא המיעוט, א"כ גם אחר השקה נעמיד הכ"ש מים שנפל עכשו שהי' טמא על חזקתו ונאמר שלא נטהר:

והנלפענ"ד בזה דהתוס' לשיטתם שכתבו לעיל (כ"ב.) ד"ה וניעור בזה"ל פי' הקונטרס שהמים חוזרים ורבים על הציר ומטמאין אותו, ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא וכו', הרי דרש"י ותוס' פליגי בזה היכא דהמים הם הרוב דרש"י ס"ל דגם הציר נטמא והתוס' ס"ל דהציר מצד עצמו לא נטמא כלל אלא כיון שהמים הם הרוב ולא נתבטלו בתוך הציר המים הם טמאין, נמצא דעיקר הטומאה הוא מחמת המים ולא מחמת הציר, ועי' בדברינו שם:

ולפי"ז אתי שפיר סברת התוס' כאן שחלקו בין תחילתו לסופו, דבתחילתו אין לעמוד הציר על חזקת טהרתו ולומר שהמים הם מיעוט, כיון דאפי' המים הם הרוב אין הציר יוצא מחזקתו. דבכל מקום שהוא טהור הוא אלא שהטומאה היא מחמת המים וא"א להפרידן זמ"ז [ועי' תוס' מנחות (ד"ו.) ד"ה דומיא] אבל אי נימא שהמים הם המיעוט הרי מוציאין את המים מחזקתן שהיו טמאין ואנו באין לטהרם הילכך אין להוציא את המים מחזקתן, ותולין שהמים הם הרוב דאם נתלה כן אין מוציאין שום דבר מחזקתו, אבל אם נימא שהמים הם המיעוט הרי נוציא את המים מחזקתן, משא"כ בסופו אחר השקה, יש חזקה לב' הצדדין, דאם נתלה שהמים היו רוב נוציא את המים הראשונים שכבר נטהרו מחזקתן, ואם נתלה שהמים היו מועט נוציא את המים שנפלו עכשו מחזקת טומאתן וסד"א כיון דבין כך ובין כך צריכין להוציא איזה דבר מחזקתו לא נטמא מספק, קמ"ל דאף בזה תולין לחומרא, אף דהוי תרי דרבנן טומאת ע"ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן כדאמרי' בגמ' ואתי שפיר התוס' לשיטתם:

ועי' דוגמא לזה בתשו' רעק"א סי' פ"ב שכתב לחלק בין תערובות לח בלח מב"מ שנשפך ולא נודע אם יש ס', לספק אם נימוחו התולעים, דלכאורה בנשפך הי' מקום לאסור משום דהאיסור הי' בחזקת איסור קודם שנתערב ואתה בא להתירו מספק ולהוציאו מחזקתו, אך לעומת זה גם ההיתר הי' לו חזקת היתר ואתה בא לאוסרו מספק, משא"כ בתולעים דאף אי נימא שלא נימוחו ונאסר התערובות לא נוציא ההיתר מחזקתו עיי"ש וה"ה כאן שוב נתתי אל לבי דאף לשיטת רש"י יש לפרש כן והוא לפי"מ שבארתי שם דהא דהציר מקבל טומאה הוא משום דנהפך מתחילה להיות מים ואח"כ מקבל טומאה, א"כ אין לומר שם שנעמיד הציר על חזקתי שהי' טהור מתחילה דהציר באמת גם עכשיו לא נטמא, רק הטומאה באה לו מחמת שנהפך להיות מים והמים האלו לא הי' להם חזקת טהרה מעולם דתיכף כשנהפך להיות מים באה לו הטומאה ולא הי' שום זמן בחזקת טהרה:

עוד יש לפרש דברי התוס' עפימש"כ התוס' יבמות (פ"ב.) ד"ה שתי דבב' קופות וב' סאין ליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקתייהו כמו בסאה אחת עיי"ש, ובארתי שם סברתם עפי"ד הר"ן פ' אין מעמידין שכתב לחלק בין גבינת עכו"ם שאסרוה מחשש שמא מעמידין אותה בקבת נבלה, לכבשים שדרכן לתת לתוכן יין, דבגבינה אין הספק אם העמידוה בקבה אם לאו דודאי העמידוה בקבה והספק הוא רק על הקבה אם היתה מותרת והקבה הרי לא הי' לה חזקת היתר מעולם, משא"כ בכבשים שהספק הוא אם נתנו לתוכן יין הרי הספק הוא על הכבשים והכבשים הי' להם חזקת היתר עייש"ה ודו"ק:

ה"ה כאן דבתחילתו אין הספק על הציר דהא ודאי נתנו לתוכו מים, רק הספק הוא על המים אם היו רוב או מיעוט ובענין זה ליכא חזקה, משא"כ בסופו דאין הספק על המים שנפלו עכשו רק על המים שנפלו בפעם הראשון, והמים שנפלו בראשונה כבר נטהרו ויש להם חזקת טהרה, ודו"ק:

(דף כ"ד ע"א) בתוד"ה ראה חזיר כרוך אחר רחל, מבואר דאף לר"ש דאוסר גמל בן פרה מתיר בחזיר משום דזה נחשב מקצת סימנים דומין לאמו מה שהיא מפריס פרסה, וקשה טובא הא גמל נמי דומה בסימן אחד שהיא מעלה גרה ואעפי"כ אסור, ועוד הא מסקנת הש"ס (ד"ז.) דלענין אכילה אין ר"ש מתיר עד שיהי' רובו דומה לאמו וכאן כשדומה בסימנים הרי רק מקצתו דומה, ועוד הא מה שפרסותיו סדוקות אינו מחמת אמו אלא מחמת עצמו דכל חזיר כך סלקא השקה להטפה שנפלה מפי הטמא ומה בכך שאין בהם מ' סאה, והנה אם השקה הוי ענין טבילה אתי שפיר דלטבילה בעי' מ"ס, ואף דרביעית ג"כ חזי למחטין וצינוריות מ"מ אפשר דלאחר שבטלו לרביעית דמקו' כדאיתא בנזיר (ל"ח.) שוב אין עלי' תורת מקו' כלל אפי' להשקת מים, אך לפי האמת דהשקה היא ענין זריעה וחיבור, קשה למ"ל מ' סאה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהשקה כיון שהוא ענין חיבור למקורו זה שייך רק כשאינו מזיק להמים שנתחבר אליהם דאז יש לו חיבור אליו והמחובר לטהור טהור, משא"כ כשמזיק לו באיזה צד, א"א שיתבטל אליו, וע"כ לא שייך השקה אלא במקוה של מ"ס, דמ"ס אין מים שאובים פוסלין אותם אבל בפחות ממ"ס כיון שמים שאובים פוסלין אותם אם נפלו ג' לוגין ע"כ כל ענין שאובין נחשב דבר המזיק להם וא"א שיתחברו יחד [ועי' בלשון הש"ס מכות (ד"ג.) והתני ר' חייא הורידו את המקו' ובפנ"י שם] ועי' שם מ"ו דבמי התמצית סלקא השקה אף בפחותים ממ"ס, ולפי הנ"ל ניחא דמי התמצית כיון דהם זוחלין ומי גשמים אין מטהרין בזוחלין אין מים שאובים פוסלין אותם כיון שיש בהם עוד פסול אחר כהך דתוספתא גבי מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו שהביא ברמ"א סי' ר"א סכ"ט, וע"כ מועלת השקה אף דפחותים ממ"ס דאין שאובין מזיק להם כלל ויכולין להתחבר יחד ואכתי צ"ע בזה. ע"כ הג"ה: