ראשית בכורים (בכורות) קב

למעוטי עפרא בעלמא היא, והקשו בתוס' דהכא משמע דלריו"ח איצטריך קרא לסרוחה מעיקרא ובע"ז משמע דלריו"ח סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא, ותירצו דלענין איסור אכילה לריו"ח לא צריך קרא אבל לענין טומאה הו"א דאף דהוי כעפרא בעלמא מטמא מידי דהוי אשרץ וש"ז עיי"ש:

אך אכתי קשה דהא ליכא אלא חד קרא, ואיך אפשר למפסק להך קרא בסכינא חריפא ולומר דלענין טומאה מיירי בסרוחה מעיקרא ולענין איסור אכילה מיירי בנסרחה אחר שנתנבלה ועוד איך יוכל ריו"ח למילף מהך קרא להתיר נוטל"פ הא אצטריך לי' קרא לענין טומאה לטהר סרוחה מעיקרא וכן הקשה בנו"ב קמא חיו"ד סי' כ"ו עיי"ש:

שוב נזכרתי שכבר עמד על מדוכה זו הרשב"א חולין (ע"א.) ד"ה הניחא ותירץ בזה"ל וי"ל דלריו"ח לא נתמעטה נבלה שאינה ראוי' לגר אלא מאיסור אכילה דגבי איסור אכילה כתיב לגר אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי והא דאתמר התם בבכורות ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך לי' עכ"ל עיי"ש, פירוש דבאמת הי' לו להש"ס כאן לומר דלריו"ח איצטריך לי' קרא לענין אכילה היכא דנתנבלה ואח"כ נסרחה אך הש"ס לא נחית לזה ופריש לפום מאי דאיצטריך לי' כאן:

אך צריך להבין מ"ט דריו"ח דקא מטמא משום נבלה היכא דנתנבלה ואח"כ נסרחה, ואמאי לא נימא דכמו דגלי קרא לענין אכילה דבנסרחה אח"כ מותרת ה"ה לענין טומאה ואי דס"ל מצד הסברא דלענין טומאה אין קפידא במה דלח חזיא לאכילת אדם א"כ אף בנסרחה מעיקרא אמאי אינו מטמא:

והנלפענ"ד בזה דלסרוחה מעיקרא לא צריך קרא שאינו מטמא ואף דבשאר טומאות לא תליא בחזי לאכילה כגון בשרץ וש"ז כמוש"כ התוס'] מ"מ טומאת נבלה תליא בחזי לאכילה מדעור ועצמות וגידין אינן מטמאין משום נבלה כדדרשינן בחולין (ע"ז:

) בנבלתה ולא בעור ועצמות וכו' הרי דאף שהעצמות והעור מכלל הנבלה מ"מ מעטינהו קרא מטומאה ומוכרח מזה דטומאת נבלה במידי דחזי לאכילה תליא וממילא שמעי' דאף הבשר דחזי לאכילה בעצם מ"מ אם נסרח מעיקרא ואינו ראוי לאכילה מטעם פגמו אינו מטמא, אמנם זהו רק בסרוחה מעיקרא אבל אם נתנבלה וחל עלי' טומאת נבלה ואח"כ נפגמה לא פקע הטומאה מינה אף דהשתא לא חזיא לאכילה ולענין איסור פטור מ"מ טומאה שאני בזה, והוא עפימש"כ התוס' נדה (כ"ב:

) גבי אלו מטמאין לחים ואינן מטמאין יבשין ואם יכולין לשרות ולחזור כמו שהיו מטמאים אף כשה יבשים, דזהו דוקא בלחין שנתיבשו בזה מהני מה שיכולין לחזור לכמו שהיו אבל ביבש מעיקרא אפי' יכול להיות נימוח במים אינו מטמא עיי"ש, הרי דהיכא דהי' לח מעיקרא אף לכשנתיבש תורת לח עליו אם יכול לחזור ולהיות לח וא"כ ה"ה כאן דאם היתה ראוי' לאכילה כשנתנבלה יחל עלי' טומאת נבלה אף כשנסרחה מטמאה משום דיכולה להתבשם ע"י תבלין ותחזור לכמו שהיתה:

והא דפטור לענין אכילה היינו משום דלענין אכילה דנין על האדם בשעה שהוא אוכל וא' אכל דבר פגום ומה בכך שיכולה להתבשם סוף כל סוף דבר פגום אכל וחיך אוכל יטעם, אבל לענין טימאה דהוי במגע דנין על החתיכה אם יש עלי' שם אוכל דהא אינה אוכלה עתה, [ועי' מש"כ התוס' לעיל (כ"ב.) דלענין טומאה לא שייך טע"כ] רק דגלי רחמנא דמה שאינו אוכל אינו מטמא וכיון דהחתיכה שם אוכל עלי' מפני שיכולה להתבשם שפיר מטמא ויש להסביר עוד ביותר דלענין אכילה כיון שאוכלה עכשו כמו שהיא הרי שוב לא תוכל להתבשם דהא כבר אכלה משא"כ לענין טומאה דבשעת הנגיעה אכתי יכולה להתבשם [יעי' דוגמת סברא זו בתוס' חגיגה (ד"ד.) ד"ה לא בסוה"ד] הילכך שם אוכל עלי' לענין טומאה:

והא דבנפסלה מאכילת כלב אינה מטמאה אף אם לא היתה סרוחה מעיקרא אפשר משום דאי נפסלה ונפסדה כ"כ שוב אין לה תקנה וא"א שתתבשם כלל, או דאפי' אפשר שתתבשם מ"מ אף לאחר שתתבשם לא תטמא עוד דכיון שנפסדה כ"כ נעשה כעפרא בעלמא והוי כמבשם עפר דמותר באכילה ואינו מטמא וכדאמרי' בש"ס תמורה (ל"א) גבי אפרוח ביצת טרפה שריא מ"ט אימת קא גביל לכי מסרח כי מסרח עפרא בעלמא היא הרי דכשנעשה כבר עפרא אף אם ניתקן אח"כ שריא דפנים חדשות באו לכאן:

ועי' חוו"ד סי' ק"ג שכתב דאף בנבלה שאינה ראיי' לגר אם תתבשם אח"כ לא תחזור לאיסורה, אמנם הוא ז"ל הכריע דין זה מכח הקו' דת"ל דהוי שכד"א, ובחידושי לפ' בהמה המקשה (ע"א.) כתבתי ליישב הקו' באופן אחר וא"כ אין זה מוכרח כ"כ, ואף דגם בריטב"א ע"ז (ל"ט.) מפורש כן אך שם איתא רק על טעם הנבלע בכלי שנפגם ובזה י"ל דחשוב עפרא בעלמא כנבלה שאינה ראוי לכלב אבל בחתיכה שנפגמה לאכילת אדם אפשר דמהני בה תיקון לחזור לאיסורה, ואכתי צ"ע בזה:

(שם) בגמ', הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אמו, עי' רש"י לעיל ד"ה הסרוחה שפי' דחזיא לגר אגב אמו כל זמן שהיתה בבטן, לכאורה קשה הא כל זמן שהיא בבטן אמו לא חל עליו טומאת נבלה כדאיתא בפ' בהמה המקשה (ד"ע.) בהמה שמת עוברה בתוך מעי' והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור אפי' לר"ע דס"ל טומאה בלועה מטמאה מ"מ הכא מודה מטעם קו"ח עיי"ש, וא"כ מה מועיל מה דהוי חזי בבטן הרי או לא חל שם נבלה עדיין:

ומוכרח לומר דאף שאינו מטמא בפועל מ"מ שם נבלה חל עליו דהרי בעצם נתנבל אלא שאמו מצילתו מלטמא כל זמן שהיא חי' אבל אם מתה האם או נחתכה מה שהעובר מטמא אינו משום שנתנבל עכשו במיתת האם דמיתת האם לא פעלה עליו כלום דכבר נפסק חיותו בעודה חי' אלא משום שהוא נבלה מכבר, ואם אינה נבלה מכבר האיך תחול עליו טומאת נבלה לאחר מיתת האם הא ענין טומאת נבלה אינו מחמת שהוא מת אלא מחמת פעולת המיתה [כמש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תפ"ג אות ו' עייש"ה, ועי' חולין (ע"ז:

) לא נצרכה אלא לעשאן ציקי קדרה, ותוס' שם (ק"כ.) ד"ה הוא ודו"ק כי אכמ"ל] ואם בשעה שמת בתוך מעי' לא חל עליו שם נבלה האיך תחול אח"כ כשמתה האם הרי מיתתה לא פעלה עליו כלום דמכבר פסקה חיותו, אע"כ דאף בעוד אמו חי' נבלה הוא בעצם אלא שא"א לטמא בפועל דאמו מצילתו [ועי' פ' העור והרוטב (קכ"ו.) בנבלתה ולא בקוליא סתומה, ור"ן ביצה (ל"א:

) גבי בית שהוא מלא פירות ונפחת, וירושלמי פ"ק דביצה נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן ודו"ק]:

ועי' רשב"א חולין (ד"צ:

) דאיסור חלב וגיד לא נחשב חל משעת יצירה אלא משעת לידה כיון דאפשר