ראשית בכורים (בכורות) קא

בנתערב שנתבטל מה"ת עשאוה מדרבנן כמאן דאיתא, אבל בשפעה חררת דם ונימוחה הנבלה בתוך הדם כיון דאף לולא התערובת הוי רק ספק טומאה מטעם נצל, ע"כ בנימוחה ונתבטלה לא גזרו רבנן דליהוי כמאן דאיתא, וז"פ:

וראיתי בריטב"א נדה (כ"ז:

) שעמד ג"כ על החילוק שבין נבלה שנתערבה בשחוטה דמטמא במשא, לבהמה ששפעה חררת דם שאינה מטמא לא במגע ולא במשא, וכתב בזה"ל א"נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראוי' להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא לא בטלה עכ"ל עיי"ש:

הנה התירוץ של לח בלח הוא חילוקו של הרי"ק אלא שהריטב"א הוסיף עוד דאפשר דאפי' ביבש ביבש לא גזרו שיטמא במשא אלא בחתיכה הראוי' להתכבד דמחמת חשיבותה, חשובה כמאן דאיתא, אך גוף דברי הריטב"א ז"ל קשים להולמם הא חתיכה הראוי' להתכבד אינו בטל כלל אף לענין אכילה ומגע, גם לפי תירוץ זה עדיין קשה מאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאמרי' בגמ' דמטמא במשא דהתם לא שייך חתיכה הראוי' להתכבד, ואולי חתיכה הראוי' להתכבד ט"ס היא אלא כוונתו ז"ל דאפי' ביבש ביבש משכחת לה לפעמים שאינו מטמא במשא כגון אם נרקב ונעשה נצל דכיון שלפני תערובתו בטל חשיבותו לא החשיבוהו רבנן כמאן דאיתא, ואכתי צ"ע בזה:

באו"ד ומיהו היכא דנגע בזא"ז אפשר דטהור דבכל פעם שנוגע אינו יודע שנוגע בטומאה ולא הוי ספק טומאה ברה"י כיון דבטלה ברוב, לכאורה קשה הא כשנוגע אח"כ בהשלישי הוי ודאי טמא ומה בכך דבשעת נגיעה לא ידע:

אך ביאור הדברים לפענ"ד כך היא כיון דמה"ת בטל ברוב אלא דמדרבנן נחשב כמאן דאיתא כמש"כ התוס' בסוה"ד ובטומאה דרבנן אף ספק טומאה ברה"י ספיקו טהור כדמבואר בפסחים (ט"ז) וברש"י שם ד"ה טהור, אע"ג דבטומאה דאורייתא בכה"ג טמא אף בר"ה, דהא אח"כ נתברר שהיא טמא ממנ"פ כדמצינו גבי ב' שבילין, מ"מ כשדנין לענין טומאה דרבנן לא נחשב אלא ספק והוא עפימש"כ הר"ן בפ' האשה שנתארמלה בעד אחד בשטר דלא חשיב שטר מ"מ אם היו בשטר ב' עדים, והאחד מקוים והשני אינו מקוים, ע"א המקוים זוקק לשבועה ואף שאם האחד מזויף השני אינו כלום, כיון דקיום שטרות דרבנן כשדנין לגבי המקוים נחשב כאילו היו בשטר ב' עדים, עיי"ש, וכן מבואר בכ"מ דכשדנין על איסור דרבנן לאחר שעבר נחשב כאילו לא הי' מעולם כלל, ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תע"ב שביאר עפי"ז טעמו של ר"מ בסוכה (כ"ג.) דמכשיר עושה סוכתו ע"ג בהמה בחוה"מ ולא נחשב סוכה שאינה ראוי' לז' דלאחר יו"ט נחשב כאילו הי' ראוי אף ביו"ט, והדברים עתיקין, וה"ה כאן כיון דבשעה שנגע בראשון ובשני הי טהור מספק שוב אין לומר דכשנוגע אח"כ בשלישי יטמא משום דעכשיו נעשה ודאי, כיון דבשעה שדנין על השלישי כבר אזלי להו הנגיעות הראשונות נחשב כאילו לא נגע בהם כלל רק בהשלישי בלבד:

ועי' תוס' ביצה (י"ח.) דבטומאה דרבנן לא בעי' הערב שמש כדמבואר בפי"א דפרה ועי' רמב"ם פ"ט מאה"ט ה"א, ולכאורה הא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, אך הוא הדבר דענין הערב שמש הוא משום דנשאר עליו רושם מהטומאה שהי' עליו כבר, ובטומאה דרבנן לאחר שעברה רואין כאילו לא נטמא מעולם וה"ה בזה כיון דהנגיעות הראשונות כבר עברו בחזקת טהרה כשדנין על השלישי נחשב כאילו הראשונים לא היו מעולם כלל, ועי' ר"ן פ"ק דמגילה לענין ספק מוקפת חומה, ובמלמ"ל פ"א דה' מגילה, אך התם שאני כיון דיום השני בהכרח שיבוא, מוכרחין לדון תיכף על ב' הימים בב"א משא"כ בזה דבשעה שנגע בראשון לא הי' השני מוכרח שיבוא ודנין רק על הראשון ומטהרין אותו וכן על השני ואח"כ כשנגע בשלישי כבר עברו הראשונים ודו"ק:

באו"ד, מ"ט דלענין איסור מהני ביטול ולא אמרי' כמאן דאיתא, עי' רא"ש פ' גיד הנשה שחילק באופן אחר דלענין טומאה מגע ומשא ב' ענינים נפרדים הם ולא שייך ביטול לחצאין משא"כ לענין איסור אי נימא שאינו בטל לענין בב"א נמצא שיש כאן איזה איסור וא"כ אף בזא"ז לא הי' רשאי לאכול עיי"ש, ומובן עפי"ד הרמב"ן במלחמות ריש ביצה דגזרה דרבנן א"א לחצאין כדמבואר ביצה (י"ח:

) מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור, הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, והטעם דאל"כ מיחזי כחוכא ואטלולא, וה"ה בזה כיון דבטל לענין בזא"ז אף לענין בת אחת בטל, דכיון שמה"ת בטל אלא חכמים דנוהו כמאן דאיתא לא הי' אפשר לאסור האכילה בב"א משא"כ בטומאת מגע ומשא דב' ענינים נפרדים המה אינם תליין זה בזה:

תוד"ה הניחא, תימא אמאי לא פריך מההיא דר"ש וכו' ומדאינה מטמאה באהל אלמא טומאה כמאן דליתא וכו' לפענ"ד הקלושה יש ליישב קו' התוס' דהא דעשאוהו רבנן כמאן דאיתא הוא רק היכא שכבר חלה הטומאה פעם אחת כגון כזית נבלה שנתערב דקודם שנתערב הי' מטמא וא"כ אף שנתערב ונתבטל מה"ת עשוהו רבנן כמאן דאיתא משום דאכתי אפשר שיוכר האיסור ויתעורר מביטולו, ולפי הנראה זהו טעמו של הר"י קורקוס שהביא הכ"מ פ"א מה' אה"ט דגבי תערובות לח בלח לא שייך כמאן דאיתא, כיון שלא יצוייר שיתפרד ויהי' ניכר בפ"ע, וא"כ בנידון התוס' כאן בהך דר"ש שהוולד נימוק עד שלא יצא, אפי' אי נימא דלא הוי כתערובות לח בלח, ג"כ לא שייך כמאן דאיתא כיון דיצא לאויר העולם בתערובות ולא הי' מטמא מעולם לא מהני מה שאפשר להתעורר מביטולו ולעמוד בפ"ע, וכסברת התוס' נדה (כ"ב:

) ד"ה אם שכתבו לחלק בין לח שנתייבש ליבש מעיקרו, עיי"ש, אף בזה לא דנוהו חכמים כמאן דאיתא רק היכא דהי' מטמא מכבר ונתבטל ואפשר להתעורר מביטולו ולחזור לכמו שהי' אבל להטיל עליו כח מטמא מחדש אין לנו:

טומאה חמורה פירש"י טומאת משא טומאה קלה מגע עי' תוס' שהקשו על זה, ואולי י"ל דהא דלענין מגע מטמא אף בנפסל מאכילת אדם, הוא משום דיכול לפטמו ולבשמו שיהי' ראוי אבל לענין משא לא מהני זה דהוי כתרי רואין דענין טומאת משא הוא משום דהוי כאילו נגע מדחזינן דכל שאינו בא לכלל מגע אינו מטמא במשא, ועי' תוס' שבת (פ"ד:

) ד"ה שטהורים, ובנגיעה עצמה הטעם מפני שראוי' להתבשם והוי כתרי רואין דלא אמרי' ולא באתי רק להעיר וצ"ט לעת הפנאי:

(שם ע"ב) בגמ' מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה ואידך למעוטי היכא דסרוחה מעיקרא, ואידך סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא