רבי אליהו מזרחי(רא"ם) צז

טבעה דעינא קא מיירי בארוך וגוץ אמאי לא וליכא למימר כגון דלית בהו טבעא דעינא אלא שעל יד הנקב שבצד אות פלוני מתיישר לשני העדים להכירו באותה טבעא דעינא דהוה להו ביה מעיקרא דאם כן מאחר שאין הנקב מועיל כלום בענין ההתר דהא אפילו בסמנים מובהקים אין משיאין את האשה ושאין הנקב מועיל רק לעורר את האדם בזכירת טבעא דמעיקרא מאי נפקא מניה אי סמנים דאוריתא אי דרבנן הא אין הדבר תלוי אלא בהישרת הלב להתעורר על טבעא דעינא דמעיקרא מה לן דאוריתא מה לן דרבנן ועוד האי נקב בעלמא או סמנין דארוך וגוץ דגט אי סגי להתעורר בו על טבעא דעינא דמעיקרא א"כ אפילו אם תמצא לומר סימנים דרבנן יחזיר ואי לא סגי להתעורר על ידו בטבעא דעינא דמעיקרא א"כ אפילו אם תמצא לומר סימנים דאוריתא [לא] יחזיר ואם תאמר אי הכי הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' דהלכות גירושין אם אבד הגט במקום שהשיירות מצויות בו אפילו שהיה שם אדם מן העוברים אם מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו תקשה ליה כל הני קושיתא דלעיל י"ל דטבעא דעינא דאורכו ורחבו של גט אינה כטבעא דעינא דגט עצמו דודאי אי הוה ליה טבעא דעינא בגט עצמו לא היה מצריך שימצאנו בכלי שהניחו בו דאפילו מצאו בשוק נמי סומכין על טבעא דעינא דאית ביה דקיימא לן בפרק גיד הנשה דטבעא דעינא עדיפא מסימנין אבל טבעא דעינא דארכו ורוחבו של גט אינו אלא זכירה בעלמא שזוכר שהגט הכרוך שאבד ממנו היה ארכו ורחבו שוה לארכו ולרחבו של זה שמצא בתוך הכלי שהניחו בו ואם תאמר מכל מקום כיון שמצא אותו בחפיסא או בדולוסקמא אין לך סימן גדול מזה יש לומר דחפיסא ודלוסקמא לאו סימן מובהק הוא דכיון דדרכו של חפיסא ודלוסקמא הוא שיניחו בו שטרות חישינן שמא אחר עבר משם והניח שם גטו הילכך בעינן תרתי חפיסא שהניחו בו וטבעא דעינא דארכו ורחבו של גט אבל בחד מניהו לא שאין שום א' מהם סימן מובהק ולפיכך פירש הרב מתניתין דפרק כל הגט דקתני מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו כשר לא הכר ממש קאמר אלא הכר בו דאורכו ורחבו בלבד דאי הכר ממש קאמר דהינו טבעא דעינא דגט עצמו מאי איריא מצאו בחפיסא ובדלוסקמא אפילו מצאו בשוק נמי אבל רש"י ז"ל פירש אותו מילתא באנפי נפשה ואו או קתני או במכירו ואפילו מצאו בשוק והתוספות פירשו דמכירה דקתני לאו אגט קאי אלא אחפיסא ודלוסקמא ואם יאמר החכם יצ"ו שאני לא כוונתי מעולם שהיה לאותו שליח טבעא דעינא באותו גט ש שאבד ממנו ולאמצעות סימן הנקב שבצד אות פ' נתעורר להכיר אותו הגט בטבעא ד דעינא דמעיקרא אבל כוונתי בזה הוא שאותו הגט היה מכירו השליח מתחלה שהרי בידו היה וכיון שהיה מכירו והיה יודע שהיה בו נקב בצד אות פ' ועכשיו שמצאו אמרו לו העדים שיש בו נקב בצד אות פ' ידע והכיר בהכרה אמיתית שזהו אותו הגט שהיה בידו הנה זו הסברא היא סברא בטלה לגמרי שהרי הוא עצמו פירש דברי הרב ואמר שדעתו היא שלא להתיר את האשה על פי הסמנים אפי' היותר מובהקים שבעולם שאינם נמצאים באדם אחר כלל ואפילו אם היה מכירו מתחילה באותן סמנים משום דאין הכרה אמיתית רק על ידי פרצוף פנים עם החוטם בלבד וא"כ לא נשאר לו מעתה מקום להשען בו אלא כשיאמר שהנקב שבצד אות פ' הוא דומה ממש לפרצוף פנים עם החוטם שכמו שהפרצוף עם החוטם הכרה אמיתית וברורה בלי שום פקפוק מה ש שאין כן לשום אחד מהסימנים המובהקים כן הנקב שבצד אות פ' הוא נותן הכרה אמיתית וברורה לגט בלי שום פקפוק מה שאין כן לשום אחד משאר הסמנים המובהקים וזה דבר בלתי מצוייר כלל כי הפרש יש בין הנקב שבצד אות פ' ובין הנקב שאין בצד אות כלל אך ג' נקבים על דרך משל בצורת קבוץ שפתים או בצורת סגול ושיהיה מצבם סמוך לשפת הגט העליון או התחתון או לצד ימינו או לשמאלו או אפי' בלא נקב אלא במיני צבעים זויתו הפלנית ירוקה והפלנית אדומה והפלנית שחורה והפלנית כרפסית אשר זהו סימן יותר מובהק מנקב שבצד אות פ' מפני שהנקב הוא סימן הבא מאליו על ידי תולעת ולא כן מיני הצבעים וא"כ על כרחן לומר דנקב שבצד אות פ' לאו דוקא אלא כל סימן מובהק קאמר והיותר גדולה מהקושיות ומשיגות עליו בזה הענין הוא מה שאמר בגמ' ודוקא נקב שבצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא ליה לרב אשי דילמא סימנין דרבנן משמע דאי הוה פשיטא ליה דסמנים דאורייתא הוה שרינן לה לאשת איש לעלמא על ידי גט זה אפילו בנקב בעלמא ואם כן מכיון דהרמב"ם ז"ל פסק דסמנים דאוריתא צריך שיתיר שתתגרש בו אפילו בנקב בעלמא דאין זו אפי' סימן מובהק כ"ש שיהיה דומה לפרצוף פנים עם החוטם ואם יטעון החכם דההיא דמציעא דשרו אפי' בנקב בעלמא אי סימנים דא ריתא אינה אלא ע"פ דין התורה והרב ז"ל פסק על פי החומרא שהחמירו בה חכמים אז נטעון עליו ונאמר דא"כ כיון דההיא שקלא וטריא דמציעא אינה אלא על דין התורה אם כן לא נתיר שתתגרש בו אפי' בנקב שבצד אות פלוני מכיון דנקב שבצד אות פ' לא למדנו מההיא דמציעא דלא קאמיירי אלא על פי דין התורה

והרמב"ם ז"ל שאינו פוסק אלא על פי החומרא שהחמירו בו חכמים אין ראוי לקחת משם להתיר האשה על פי הנקב שבצד אות פ' ואם יטעון לומר שהנקב שבצד אות פלוני שהתירו בו את האשה על פי דין התורה אינו אלא כשהסמנים דרבנן אבל כשהסמנים דאוריתא אפילו בנקב בעלמא מתירין בו את האשה מדין תורה והרב ז"ל עלה מדדגה אחת שלא להתיר את האשה אפילו לדעתו שהוא פוסק סימנים דאוריתא אלא בנקב שבצד אות פלוני אז נטעון עליו שמכיון שהתלמוד שם אינו מדבר אלא ע"פ דין התורה כלומר לא ע"פ החומרא שהחמירו בו חכמים אם כן לא למדנו משם אם הנקב שבצד אות פ' הוא נחשב כמו הפרצוף פנים עם החוטם בענין ההכרה האמיתית או אם הוא נחשב לסימן מובהק בלבד כשאר הסמנים המובהקים דעלמא והרב אין לו להתיר את האשה על פי חומרת חכמים ז"ל אפי' אם יעלה אלו מדרגות יותר מהראוי ע"פ דין התורה אלא א"כ היה הסימן ההוא דומה לפרצוף פנים עם