רבי אליהו מזרחי(רא"ם) צו

עליו מלשון הרמב"ם ז"ל בעצמו שכתב אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידים עליו ואי בסמנים מובהקים מיירי מאי ואפילו שומא דקאמר השתא בסימנים מובהקים דכולי עלמא מודו בהו דהוו מובהקים אין מעידין בשומא דפליגי בה אי הויא מובהק אי לא וקיימא לן כרבנן דאמרי לא הוי מובהק מבעיא ואין הדבר כן שהרי הוא מכחיש בזה את המוחש דהא שומא סימן מובהק ולא מובהק דקאמר לא בשומא שבפניו מיירי אלא בשומא בכל אבר ואבר כדכתב רש"י ז"ל במציעא פ' אלו מציאות גבי אין מעידין על השומא המעידין על האשה להשיאה ואמרו היה בו שומא באבר פלוני וכן נראה מדברי הרמב"ם ו"ל בעצמו דכתב אף על פי שיש לו סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אלמא בשומא שבגופו קמיירי וכיון שכן הוא הא קא חזינן דאיכא תרי גברי בשומא באבר אחד ואיך אפשר שיחלוק רבי אלעזר בן דהבאי על המוחש לומר שאי אפשר שתמצא שומא כזאת שבאבר פלוני לשום אדם אחר בעולם כלל כפי' החכם יצ"ו אלא על כרחך לומר דרבי אלעזר סובר שהוא סימן מובהק מכיון שאינה נמצאת שומא כזאת בגודלה ובמראיתה ובאותו אבר בעצמו שנמצא בו לשני בני אדם אלא למעט מן המעט כמשפט כל הסימנים המובהקים ורבנן סברי שיש כמה אנשים שנמצאת בם כי האי גונא א"כ תרויהו אית להו דלא שכיח כי האי גונא שתמצא בגודלה ומראיתה ובאותו אבר ממש בראשו או בסופו או באמצעיתו אלא המעט מן המעט והכא בעשויה להשתנות קא מפלגי מר סבר עשויה להשתנות לאחר המות הילכך לאו סימן מובהק הוא להעיד עליו ומר סבר אינה עשויה להשתנות וסימן מובהק הוא להעיד עליה להתיר בה את האשה ואיך שיהיה גרועה היא מהסמנים המובהקים האחרים שהכל מודים בם ומה צורך לכל זה והרי כל הפוסקים המתירים את האשה על פי הסמנים המובהקים מודים שאין להתיר את האשה על פי השומא שבאבר פלונית ואלו בחסרון האצבע הפלונית ובצלקת שבעין וגבשושית שבחוטם מודים שהם סמנים מובהקים להתיר בהן את האשה ואלו לא היתה נמצאת השומא שבאבר פלוני באדם אחר כלל כפירוש החכם יצ"ו לא היו מתירין את האשה בסמנים דחסרון באצבע ובצלקת שבעין ובגבשושית שעל החוטם שהם סמנים גרועים מהשומא ועם השומא שבאבר פלוני דעדיפא מנייהו לא יתירו בה את האשה וליכא למימר שהפוסקים ההם טועים בפירוש השטה הזאת ומפרשים לה באיפכא ואומרים השומא נמצאת לכמה אנשים וגריעא טפי משאר סמנים מובהקים דעלמא כי בדברים המוחשים לא יפול בהם חלוקה כלל דבשלמא גבי פלוגתא דמצויה בבן גילו ואינה מצויה בבן גילו תרוייהו אית להו דנמצאת לאדם אחר אלא דפליגי בה אם היא נמצאת לכל בני גילו אי לא וכן אם עשויה להשתנות תמיד ואין לסמוך בה או אינה עשויה להשתנות תמיד אלא המעט ויש לסמוך בה כשאר הסמנים המובהקים שנמצאים ג"כ לשאר אנשים על המעט וסומכים עליהם אבל שיאמרו קצתם שאינם נמצאת לאדם אחד כלל ויאמרו קצתם שהיא נמצאת לכמה אנשים ולא על המעט ושאר הסמנים המובהקים דחסרון האצבע וכיוצא בו נמצאים על המעט לאדם אחר ועדיף טפי מסמן השומא זה אי אפשר

והשורש הג' הוצרך בו כדי להמלט מספק הנופל עליו מפ' ז' דהלכות נחלות שכתב אין משיאין את האשה על פי סימנים מובהקים ובפרק ג' מהלכות גרושים כתב היה לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית הרי זה בחזקתו ותתגרש בו ומהספק הנופל עליו ממה שכתב בפרק י"ג מהלכות גרושין אין מעידים אלא על הפרצוף עם החוטם אלמא בעינן טיבעא דעינא ובפרק ג' דהלכות גרושין כתב אם היה לעדים סימן מובהק כגון נקב שבצד אות פלוני אלמא לא בעינן טיבעא דעינא ואין הדבר כן שהרי מה שכתב בפ' ג' של הלכות גרושין אינו אלא לההיא דמציעא דאוקי לה רבא שלהא דקתני יחזיר כגון דאמרי נקב יש בו בצד אות פ' ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא דרב אשי מספקא ליה סימנים אי דאוריתא אי דרבנן והתם ליכא למימר שהיה לעדים בו טבעא דעינא מעיקרא ועכשיו העידו נקב יש בו בצד אות פ' דהא כיון דר' ירמיה אוקי להא דקתני יחזיר כגון דאמרי העדים החתומים בו מעולם לא חתמנו וכו' אלמא בדלית להו טיבעא דעינא קא מיירי ואתא רב אשי ואמר כגון דקאמרי נקב יש בו בצד אות פ' משמע דבעי להקל ולאוקמי אפילו בדלא קאמרי העדים החתומים בו מעולם לא חתמנו וכו' דאיכא לספוקי דלמא אחרינא הוא אפי' הכי יחזיר משום דאית ביה ס' מובהק דנקב שבצד אות פ' דאי באית להו טבעא דעינא קא מיירי ורב אשי להחמיר אתא ולא להקל א"כ הכי הוה ליה למימר עד דקאמרי אית לן ביה טבעא דעינא אבל השתא דקאמר נקב יש בו וכו' משמע דלהקל הוא דאתא לומר דאפי' בדלא קאמרי העדים מעולם לא חתמנו דהשתא דאיכא לספוקי ביה מ"מ כיון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני סגי ועוד אי באית להו טבעא דעינא קא מיירי מאי ארייא דאמרי נקב יש בו בצד אות פלוני אפילו בלא נקב סגי דהא לא מהימנינן ליה למאן דקאמר גבי אבידה אית לי טיבעא דעינא בגויה אינו אלא משום דחשדינן ליה שמא הוא משקר כדי לקחת ממון דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדן כדפרש"י בפרק גיד הנשה אבל הכא מהמנינן ליה והא דאמרינן טבעה דעינא אינה אלא לצורבא מרבנן הני מילי גבי אבידה דעם הארץ חשיד בשקרא ולא מהימן וצורבא מרבנן לא חשיד בה אבל במקום דליכא בו לימחשדיה ע"ה נמי ידע בטביעותא דעינא כדכתב ר"ת בתוספת פ' כל הגט ותנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דהיינו טבעא דעינא וסתמא קתני לא שנא ע"ה לא שנא צורבא מרבנן ועוד מאי אירייה בנקב שבצד אות פ' אפילו בנקב בעלמא נמי וכן נמי הא דדיק תלמודא ודוקא בנקב שבצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא ליה סמנים דרבנן אי דאוריתא מאי נפקא מינה אי דאוריתא אי דרבנן הא בטבעא דעינא לחודא סגי וכן נמי הא דתנא בגיטין פרק כל הגט ואפילו שהה כדי לכותבו ולקרותו ויש בו סמנים מעידים עליו דאמרי נקב יש בצד אות פ' ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ אי באית ביה