רבי אליהו מזרחי(רא"ם) צה

ולא אפשרות רחוק ואין זה אלא בפרצוף פנים עם החוטם

והשרש הג' הוא שהנקב שבצד אות פלוני אין ן בו כח להתיר האשה אלא מפני ההכר שהכיר לאותו הגט מתחלה דאית ביה טבעא דעינא שאז מתחבר הסימן עם טבעא דעינא ומתירין את האשה אבל בנקב לחודיה לא

השרש א' הוצרך בו להמלט מהספק הנופל עליו מפ' י"ג דהלכות גזלה דכתב שם בהדיא הסימנין המובהקים סומכים עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה ובפ"ו דהלכות נחלות כתב ואם באו עדים שראו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו ועוד מפני שחשב שמה שכתב הרב אחר זה המאמר שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני אסור כרת הוא חוזר על כל הדברים האמורים לעיל ואין הדבר כן שאינו חוזר רק על מה שאמר מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו אבד זכרו ועל מה שאמר וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים ועל מה שאמר או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו דמדאוריתא שרי' מידי דהוו אמים שאין להם סוף דשריא מדאוריתא ורבנן הוא דאחמור בה שלא תנשא לכתחלה עד שיעידו עליו שראוהו מת והכירוהו וכן כתב זו בהדיא בעל אדם וחוה זה לשונו וכן פשוט בגמרא דמים שאין להם סוף אין מעידין דוקא לכתחלה אבל בדעבד לא תצא וכן הדין נמי לכל אותן שאמרנו שנפלו למקום סכנה דאי משתהי שם א"א שלא ימות אפילו דיכול להיות שנאמר שהלך לו ולא ראינו אותו ועדין חי הוא וק"ל דלא תנשא אשתו דוקא לכתחלה אבל אם נשאת אין מוציאין אותה כך כתב הרמ"ה עכ"ד אבל גבי עדות דסמנים מובהקים דהוו מדאורייתא לא אשכחן בשום דוכתא דאחמור בה רבנן תדע שאינו חוזר אלא על ג' דברים האמורים בלבד שהרי אחר שאמר שאני אומר שלא החמירו וכו' סיים ואמר אבל לעניין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואשר זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם ואלה הדברים אינם נופלים רק על הג' מאמרים דלעיל לא על מאמר ולא הכירו פניו אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותם דלא שייך ביה לומר אם העידו בדבר שחזקתו למיתה ואלה הדברים ברורים מאד חדא דלא אשכחן בשום דוכתא בתלמוד שהסמנים המובהקים אע"פ שסומכים עליהם להתיר בהם את האשה מן התורה מכ"מ רבותינו החמירו שלא נסמוך עליהם להתיר א"א לעלמא ולא נתעורר שום א' מהפוסקים שיאמר כזה ומאין נולד זו א"ת ממתניתין דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו אדרבה איפכא מסתברא דהא ללישנא קמא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דאוריתא פריך תלמודא הא קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ומשני בארוך וגוץ משמע דבשאר סימנים דעדיפי מארוך וגוץ אע"פ דלא הוו סימנים מובהקים משיאים בהם את האשה וכ"ש במובהקים ודכותא גבי גט שאבד שמחזירים אותו בנקב שבצד אות פלוני אמרו בגמרא אבל בנקב בעלמא לא דמספקא ליה לרב אשי דלמא סימנים דרבנן משמע הא אי הוו דאוריתא הוה מהדרינן ליה לגיטא אפילו בנקב בעלמא כל שכן בסימן מובהק וללישנא בתרא דרבא דאמר דכולי עלמא סימנים דרבנן אמרו דלמאן דאמר שומא סמן מובהק הוא מעידין עליה להתיר בה את האשה אף על גב דסבירא ליה סימנים דרבנן ודכוותא גבי גט שאבד אע"ג דמספקא ליה לרב אשי דילמא סימנין דרבנן מ"מ בנקב שבצד אות פלוני דהוי סימן מובהק קאמר דמהדרינן ליה לגיטא לגרש בו את האשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק ג' דהלכות גרושין ואני תמיה מאד על החכם יצ"ו מדוע לא חשש לדקדק בהא דפריך תלמודא אמתניתין דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו למימרא דסימנים לאו דאוריתא ורמינהו מצאו קשור כולי ואי מתניתין דאין מעידים אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו לא קמיירי אלא בחומרא שהחמירו בה רבנן אם כן מאי האי דקאמר למימרא סימנים לאו דאוריתא דילמא לעולם דאוריתא ושאני הכא דחומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים גבי אשת איש דהויא באיסור כרת ובריתא דמצאו קשור בהכירו בטבעא דעינא דארך הגט ורחבו כדמפרש הרמב"ם ז"ל מתניתין דגטין דמצאו בחפיסא או בדלוסקמא אם מכירו כשרה ואביי נמי דמשני הא רבי אליעזר הא רבנן ומוקי לה למתניתין כרבנן דאמרי סמנין דרבנן לישני ליה לעולם סמנין דאוריתא ושני הכא דחומרא בעלמא הוא וללישנא קמא נמי דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דאוריתא ופריך התם תלמודא והא קתני אע"פ שיש בו סימנים בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו בסומקי וחוורי לישני ליה שאני הכא דחומרא בעלמא הוא כולי וללישנא בתרא נמי דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן ומוקי ליה לת"ק דאמר אין מעידין על השומא משום דסבירא ליה שומא לאו סימן מובהק הוא לימא אפילו תימא שומא סמן מובהק הוא והא דאין מעידין משום חומרא דרבנן שהחמירו על איסור אשת איש א"כ מכל הני משמע דהא דכתב הרב שאני אומר שלא החמירו וכו' לא קאי אלא על מי שטבע ועל מי שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים ועל מי שראוהו צלוב והעוף אוכל בו שהם דברים שחזקתן למיתה ורבנן הוא דאחמור עלייהו שלא להתיר בהן את האשה אלא עד שיעידו עליו שמת אבל מי שנהרג ולא הכירו פניו והיו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם כבר כתב הרב בהדיא בהלכות אבדה שסומכים עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה ולכן מחזירין הגט שבצד אות פלוני משום דהוי סימן מובהק וכן היה ראוי להתיר את האשה על פי עדות השומא שנמצאת בו באבר פלוני אי לאו דקיימא לן כרבנן דאמרי שומא לאו סימן מובהק הוא

השרש השני הוצרך בו כדי להמלט מהספק הנופל עליו מלישנא בתרא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן ואפילו הכי אמר ר' אליעזר בן דהבאי מעידין על השומא משום דסבירא ליה שומא סימן מובהק הוא אלמא סמכינן אסימן מובהק להתיר בו את האשה אפילו למאן דאמר סימנין דרבנן כל שכן להרמב"ם ז"ל שפסק סימנים דאוריתא ומהספק הנופל