רבי אליהו מזרחי(רא"ם) צד

יבמות דפריך תלמודא להך לישנא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דאוריתא הא קתני ואף על פי שיש לו סימנים בגופו ובכליו ומשני ההיא דארוך וגוץ לוקמי בסמנים דעלמא שאינם מובהקים דעדיפי טפי מסמנים דארוך וגוץ שהרבה בני אדם יש שהם ארוכים וגוצים ואינם סמנים כלל כדפרש"י ז"ל אם כן מכל הני משמע שאין הפירוש מבעל העטור ז"ל כמו שחשב אלא הכי פירושא דהאי מתניתין דאף על פי שיש להם סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו מסתברא דלא קמיירי אלא בדליכא סימנים מובהקים בגופו אלא הכרת פנים בלבד ואז אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם בלבד אבל אם אין שם פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש לו סימנים בגופו אין מעידין עליו כיון דסימנים דגופו אינן אלא בלתי מובהקים וקימא לן דסמנים דרבנן דהיינו סימנים שאינם מובהקים ולאו דוקא שאר סימנים בלתי מובהקים אלא אפילו שומא בלבד כלומר דהוי כמו סימן מובהק מידי דהוה בנקב בצד אות פלוני אפילו הכי אין מעידין עליה משום דקימא לן כדרבנן דאמרי שומא לאו סימן מובהק הוא ומשום דק דקשיא ליה מההיא שנויא דמוקי לה למתניתין בסמנים דארוך וגוץ דגריעי טפי דמשמע הא בסימנים בלתי מובהקים דעדיפי מניהו מעידין הוצרך להשיב דההיא שנוייא דחיתא היא דאינו אלא אליבא דלישנא קמא דאמר רבא דכ"ע סימנים דאוריתא ואנן קימא לן כלשנא בתרא דאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן הילכך על כרחינו לאוקמיה מתניתין בסימנים בלתי מובהקים וכיון דמוקמינן לה למתניתין הכי אם כן לא סמכינן בשום סימנים אחרים אלא על פרצוף פנים עם החוטם מכיון דכולהו סימנים ש שבגופו אינן אלא סימנין שאינן מובהקים לאפוקי מההיא שנויא דארוך וגוץ דאז סמכינן אף אסמנים שאינם מובהקים שבגופו וכן כתב בהדיא גבי גט שאבד ומסתמא דוקא נקב בצד אות פלוני אבל תיבה פלוני לא דמספקא לן סימנים אי דאוריתא או דרבנן ובאסורא אזלינן לחומרא ובעינן סימן מובהק הרי בהדיא שגלה דעתו שהוא סובר שאפילו אם ת"ל סימנים דרבנן אסימנין מובהקים לעולם סמכינן עליהו מדאוריתא אפילו להתיר בו את האסור דהא דאמרינן סימנים דרבנן אינו אלא אסימנים שאינם מובהקים ומה שכתב אחר זה והילכך הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ומוקמינן כליו בחיורי וסומקי ליתא האי סברא אלא אליבא דמ"ד סימנים דאוריתא אבל לדידן קימא לן סימנים דרבנן אף על גב דאית ביה סימנים אחרים בכליו לאו סימן מובהק הוא אלא פרצוף פנים עם החוטם הכי פירושו אף על גב דאית ביה סימנים אחרים חוץ מארוך וגוץ דהיינו סימן בלתי מובהק דעדיף מניה לאו סימן מובהק הוא פירוש אינו נחשב לסימן מובהק כמו שהיה נחשב בההיא שניתא לעיל דאוקימנא למתניתין בארוך וגוץ דאז כל שאר סימנין דעלמא אפילו הבלתי מובהקים לגבי ארוך וגוץ מובהקין הן וכן במה שאמר שרבינו חננאל והרי"ף ז"ל סוברים כהרמב"ם ז"ל כפי מה שהביא בעל העיטור מחילה מכבוד חכמתו דאדרבא מבעל העטור משמע דהרי"ף ז"ל סובר דסמכינן על הסימנים להתיר בהן את האשה ואפילו אם לא היו העדים מכירים אותו מעולם וזה לשונו ורב אלפס אמר בתשובה דסימנים איכא למימר דחייתא היא מההוא גברא דטבע בדגלת ולא צריכין לסימנין אלא בעדות מי שאין מכירין אותו כדכתיב בתשובה שמע מינה תרתי חדא דמתירין את האשה על פי הסימנים ועוד דלא בעינן שיכירוהו העדים וגם הרב האשר"י ז"ל שהביא בספרו דברי הרי"ף ז"ל בצורתן שלא הביא כן לישנא בתרא דרבא דמשמע שהוא פוסק סימנין דרבנן כמנהג הרב האלפסי בכל פסקיו שאינו מזכיר מדברי התלמוד רק אותו הלשון שפוסק כמותו שמע מינה הרב האשר"י גם כן פוסק כמותו ואחר שהורה הלכה למעשה והתיר את האשה בסימנים מובהקים שמע מינה שדעת האלפסי גם כן כן הוא וכן משמע נמי מדברי בעל העטור שרבינו חננאל אינו מתיר את האשה בעד אחד בטבעא דעינא לחודא במי שטבע במים שאין להם סוף משום דאיכא למיחש בדדמי עד דאמר סימנים דידיה וחולק בזה עם הרמב"ם ז"ל שכתב טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידים עליו וזה לשונו וכתב רבינו חננאל שמע מינה אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהמני וכל שכן גוי אפילו מסיח לפי תומו ומסתברא דלא מהימן עד דאמר סימנים דידהו וסוגיא דשמעתתא הכי איתא כדאמרינן לקמן מי דמי התם אמרי סימנים וכולי וההוא גברא דטבע בדגלא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כגון דאמר אשתמודענא ליה בסימנים דאמרי זה מקלו וזה תרמילו ואם כן מאין מצא החכם לומר שבעל העטור כתב שרבינו חננאל והרי"ף ז"ל סוברים שאין לסמוך על הסימנים להתיר בהן את האשה אלא על פי טבעא דעינא דפרצוף פנים עם החוטם בלבד הא מדברי בעל העטור אדרבא משמע שהרי"ף מתיר בסימנים אף על פי שאין העדים מכירים אותו מעולם ורבינו חננאל אינו מובן מדבריו לא זה ולא זה

אולם העמוד הרביעי הנה הוא עומד ומשתרש על שלשה שרשים השרש הראשון הוא שאף על פי שהסימנים המובהקים הן דאוריתא וסומכין עליהם להתיר בהם את האשה מכל מקום עמדו חכמינו עליהם השלום והחמירו על איסור אשת איש מפני שהוא איסור כרת שלא להתיר בהם את האשה אלא על פי עדות ברורה דהיינו בראיית פרצוף פנים עם החוטם וזהו שכתוב בפרק שביעי דהלכות נחלות שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת. השרש השני הוא שהשומא הוא הסימן היותר מובהק מכל הסימנים המובהקים כמעט שהוא קרוב לפרצוף פנים עם החוטם מפני שכל הסימנים המובהקים הם נמצאים גם באדם אחר על המעט אבל השומא אינה נמצאת באדם אחר כלל ומאן דאמר נמי שומא לאו סימן מובהק הוא אינו אלא מפני האפשרות שיש בה להמצא באדם אחר שאף על פי שהוא אפשר רחוק מאד מכל מקום מאחר שיש בה אפשרות אינה סימן מובהק לעדות האשה מפני שעדות האשה צריך להיות עדות ברורה שאין בה שום דופי כפי החומרא שהחמירו בה חכמים ואין סימן מובהק ראוי לעדות האשה על פי חומרא שהחמירו בה חכמים אלא הסימן שאין בו אפשרות כלל שימצא לאדם אחר לא אפשרות קרוב