רבי אליהו מזרחי(רא"ם) צג

גירושין ולא הזכיר שם מובהקים אלא סתמא בלשון המשנה שכן דרך הרמב"ם ז"ל תמיד לתפוש בלשונו לשון המשנה בצורתה ושם כתבתי דאי אפשר לומר דדעת הרב הוא שאין לסמוך על סימני הגוף כלל אפילו על המובהקים לגמרי שאינם נמצאים באדם אחר אלא למעוטא דמעוטא שהרי מה שכתב הרב בפרק אחרון דהלכות גירושין אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו אין מעידין הוא לשון המשנה בעצמו וכבר פירשו אותה בגמרא בתרי לישני אליבא דרבא ללישנא קמא דקאמר סימנים דאוריתא מוקי להו לסימני גופו דקתני במתניתין בארוך וגוץ דגריעי טפי דיש הרבה בני אדם ארוכים וגוצים כדפרש"י ז"ל ומשמע הא בשאר סימנים ד דעלמא דלא גריעי כולי האי אף על פי שאינם מובהקים משיאין בהם את האשה וכל שכן במובהקים וללישנא בתרא דאמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן מוקי להו לסמני גופו דמתניתין בסמנין שאינם מובהקים דכיון דסמנין דרבנן תו לא סמכינן עליהו אלא גבי ממונא דהפקר בית דין הפקר אבל גבי אסורא לא אבל בסימנין מובהקין ודאי סמכינן עלייהו שהרי גבי שומא אף על גב דלכולי עלמא סמנין דרבנן אפילו הכי מאן דסבירא ליה שומא סימן מובהק הוא אמר שמעידין עליה להשיא בה את האשה וכן במציעא פרקא קמא גבי נקב יש בו בצד אות פלוני אמרי ודוקא נקב בצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא דרב אשי מספקא ליה אי סמנים דאוריתא אי סמנים דרבנן משמע דאי הוה פשיטא ליה דסימנים דאוריתא הוה סמכינן אפילו בנקב בעלמא שנמצאת לכמה גיטין אבל משום דמספקא ליה דלמא סימנין דרבנן לא סמכינן אלא בנקב בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק אלמא אסמנין מובהקין לעולם סמכינן עלייהו להתיר בהם את האשה לא שנא סמנין דאוריתא לא שנא סימנין דרבנן ומעתה איך יתכן לומר שהרב ז"ל סובר שאין לסמוך על הסמנין ש שבגופו כלל אפילו בסמנים מובהקים ועוד הרי הוא עצמו כתב בפרק שלישי דהלכות גירושין היה לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני הרי זה בחזקתו ותתגרש בו אלמא סמכינן אסמנין מובהקים להתיר בהם את האשה

ועוד הרי באותו לשון עצמו של הרב ז"ל שכתב בו אף על פי שיש להם סימנים בגופו ובכליו כתב מיד אחריו ואפילו שומא אין מעידים עליה ואי בסמנים מובהקים קמיירי מאי ואפילו שומא השתא בסימנין מובהקים שהכל מודים בהם שהם מובהקין אין מעידין בשומא דפליגי בה אי הויא סימן מובהק אי לא וקימא לן כרבנן דאמרי לאו מובהק הוא מיבעיא ועוד אי סבירא ליה להרמב"ם ז"ל שאין סומכין על סימני הגוף כלל אפילו על הסימנין חמובהקים שאינן נמצאין באדם אחר כלל לא לשתמיט שום חד מכל הפוסקים המתירים את האשה על פי הסמנין המובהקים כל שכן מאותם שעשו מעשים והתירו נשים לעלמא על פי הסמנין המובהקים וכתבו פסקים והוראות עליהם להביא דברי הרמב"ם ז"ל החולק על דבריהם אם לחלוק עליו ולטעון כנגדו ואם להתנצל ולומר עליו שהוא יחיד בזה הדין ואין לחוש לדבריו וכיוצא בזה אבל לא הוזכר בפיהם לגמרי כאלו אין שום חולק עליהם כלל והלא אפילו אם היה אחד משאר הפוסקים הבלתי מפורסמים היו צריכים להביאו בפסקי הוראותיהם או בספריהם כמנהגם ולגאון אחד כהרמב"ם ז"ל אשר כל הפוסקים נשענים עליו ברוב דבריו ומזכירים את דבריו בכל מקום לא יחושו לדבריו אפילו בהזכרה בעלמא וכל שכן באסור אשת איש שהיא אסור כרת זהו ענין שאין הדעת סובלתו כלל. וכן במה שאמר שבעל העטור ז"ל גם כן סובר כהרמב"ם ז"ל והביא ראיה ממה שכתב באות קוף בקבלת העדות ומסתברא דליכא סימן מובהק בגופו מלהכרת פנים בלבד דקימא לן סימנין דרבנן ואמר אשר נראה שהוא סובר שאפילו הסמנין המובהקים דרבנן ולזה סיים דלא סמכינן בשום סמנא אחרינא אלא על פרצוף פנים עם החוטם לבד יש לתמוה על דבריו מאוד משום דמדבריו משמע שהוא חושב שהרב בעל העטור ז"ל שכתב דליכא סימנין מובהקים בגופו אלא הכרת פנים בלבד כיון בזה שאין לסמוך על הסמנין המובהקים שבגופו ומשום הכי הוציא מדבריו ז"ל שהוא סובר שאפילו הסמנים המובהקים הם דרבנן שאם היה חושב שבעל העטור לא כיון זה אלא שכונתו בזה הוא דלא משכחת סימנים מובהקים בגופו כלל כפי הנראה מהלשון אם כן איך הוציא מזה שהוא סובר שאפילו הסמנין מובהקים הם דרבנן דילמא סימנים מובהקים דאוריתא ושאני סמנין דגוף דלא הוו מובהקים כיון דליכא סימנין מובהקים בגוף כלל אלא על כרחך לומר שהחכם חושב כי פירוש מאמר בעל העטור הוא שאין לסמוך על הסמנין המובהקים שבגופו ואין הלשון סובל זה כלל דמלשון ליכא סימנין מובהקיס בגופו לא משמע אלא שאינם נמצאים בגוף סימנין מובהקים לא שאין סומכין על הסמנים מובהקים שבגופו ועוד שאי אפשר לומר שבעל העטור סובר שסימנים מובהקים דרבנן דאם כן על כרחך לומר שהוא מפרש בעיא דתלמוד דסימנים דאוריתא או דרבנן בסמנים מובהקים או בסמנים סתם מובהקים ובלתי מובהקים ואי אפשר לומר זה דאם כן ללישנא בתרא דרבא דאמר דכולי עלמא סימנין דרבנן אפילו סימנים מובהקים קאמר ואם כן מאי האי דקאמר והכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי מר סבר שומא סימן מובהק הוא ומעידין עליה להשיא בה את האשה הא סימנין מובהקים נמי דרבנן הן ואיך יתירו בה אשת איש לעלמא ועוד הא דאמרינן במציעא ודוקא בנקב שבצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא דרב אשי מספקא ליה סימנין אי דאוריתא אי דרבנן ולגבי איסורא אזלינן לחומרא ואין מתירין את האשה אלא בסמנים מובהקים דדילמא סימנין דרבנן וכיון דסימנין דרבנן אפילו בסימנין מובהקים קאמרי האיך מתירין את האשה בנקב שבצד אות פלוני והא אף על פי שהוא סימן מובהק אינו אלא מדרבנן ואין לסמוך עליו אפילו בשאר אסורים בעלמא כל שכן באסור אשת איש שהוא אסור כדת ועוד אי סמנין דאוריתא או דרבנן דקאמר בסמנין מובהקים קא מיירי אם כן היכי קאמר אבל בנקב בעלמא לא דדילמא סימנין דרבנן הא אפילו תימא מדאוריתא הני מילי בסימן מובהק אבל בנקב בעלמא דלאו סימן מובהק הוא לא ועוד הא דאלו מציאות דבעי למפשט תלמודא ממתניתין דאף על פי שיש לו סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו דסמנין דרבנן ודחי גופו דארוך וגוץ וכן הא דשלהי